ביקורת תיאטרון: כי בנו בחרת

בתוכנייה של ההצגה "כי בנו בחרת" מספרים המחזאית יוכי ברנדס והמוזיקאי אורי וידיסלבסקי, כל אחד מצדו, על החיבור ביניהם שהוליד את ההצגה. הם הכירו כשעבדו על מונודרמה שעיבדה ברנדס לפי ספרה "הגר". בהמשך נבט בו הרעיון להלחין פסוקים מהמקורות שיהיו חלק מהצגה. הוא פנה אליה שתכתוב, היא - שעוסקת בכתיבתה בהוויה, בחוויה ובתרבות יהודית - התלהבה. זו הייתה תחילתו של תהליך שארך שנים, ואשר במהלכו היו לו שותפים נוספים, מרכזי ביניהם הבמאי, איציק ויינגרטן. התוצאה היא מחזה עם סיפור שמתרחש בתוך משפחה דתית מודרנית אחת (אב דומיננטי ואלמן טרי, בת נשואה בשנית ושמאלנית, בן רופא הומוסקסואל ובת מתנחלת קיצונית), המעלה סוגיות רחבות וגדולות יותר, כמו שאלות של זהות יהודית, עם נבחר וגיור. לצדו ובמקביל לו, עם נקודות השקה פה ושם, מושרים פסוקים מולחנים מפי שלושה זמרים. מה שכנראה אמור היה להיות מכלול אחד, סימביוטי וייחודי, הוא בפועל שני דברים נפרדים שאינם תורמים במיוחד זה לזה, ויותר מכך - אף מעיקים זה על זה, סוחבים כל אחד לצד שלו. לא אחת, בסיפור העלילה הגדוש ממילא (יותר מדי לטעמי), יש תחושה שההתרחשויות הצוברות תאוצה עוצרות בחריקה רק כדי לאפשר ביצוע של עוד פסוק מושר, שקוטע את רצף האירועים ואינו תורם לקידום העלילה או להעצמתה. כן, חלק מהלחנים יפים, חלק מהביצועים מרשימים (הזמרת עדי ארד-גרוס מפליאה בשירתה), אבל בשורה התחתונה נדמה לי כי מוטב היה להפריד בין הסיבה - הפסוקים המולחנים, לתוצאה - המחזה עם המוזיקה, ולהעלות כל דבר בנפרד.


העלילה מתחילה, כאמור, במשפחה דתית כאילו ממוצעת, המתחבטת בקונפליקטים פחות או יותר סטנדרטיים. היא מקבלת תפנית חדה כשלאחר מותה של האם מתברר כי עברה שונה לגמרי ממה שהיה ידוע למשפחתה ובעל משמעויות מרחיקות לכת לגבי כולם. כל אחד משאריה מתחבט בבעיה אישית, שמגלמת בתוכה בעיה עקרונית. וכך נוגע המחזה בשלל סוגיות ושאלות, חלקן באופן מפורט יותר ואחרות ב"ראשי פרקים", חלקן צפויות וחלקן מעניינות. מול הדילמות מוצבים במחזה פתרונות שחלק ניכר מהם הוא מהסוג הדידקטי-ברוח-חיובית, הפייסני. דומה שההצצה הדרמטית הזו לעולם דתי-ישראלי מודרני ועכשווי מכוונת בסופו של מחזה להותיר בצופים תחושה של אווירת צו-פיוס. בסיכומו של דבר סובלת "כי בנו בחרת" מעודף של כוונות טובות, שלכדו אותה במתחם של הצגות מגזר סטנדרטיות. זה לא סיפור משפחתי שמתחולל הפעם במשפחה דתית, זהו סיפור על יהדות שמסופר באמצעות משפחה דתית. סיפור עם מסרים ונושאים לדיון. וגם סיפור עם מסכת שירים, שלא בדיוק משתלבים, אבל בהחלט מאריכים את ההצגה (שעתיים ורבע, כולל הפסקה). בתוך כל זה מתנהל צוות שחקנים שרובו צעירים (סיון ששון, עפר שכטר, נגה שחר, דורון עמית, ערן פרץ ותומר גלרון לסירוגין עם יואב דונט). כולם בסדר, אבל איש מהם אינו מרטיט במיוחד. שני הוותיקים בקאסט הם שמיל בן ארי, המגלם את אבי המשפחה (תפקיד שבמקור אמור היה לגלם עמוס לביא, שנפטר חודש לאחר תחילת החזרות וההצגה מוקדשת לזכרו) ואורי אברהמי, המגלם את שומר בית הקברות בחן טבעי, הנובע מיכולותיו כשחקן ומהגדרת התפקיד של זקן-חכם.
שורה תחתונה:
למרות נקודת המוצא המשותפת, עדיף היה למחזאית ולמוזיקאי לעשות הפרדת כוחות.
"כי בנו בחרת", תיאטרון הבימה. מאת: יוכי ברנדס. בימוי: איציק ויינגרטן; מוזיקה: אורי וידיסלבסקי; תפאורה: פרידה שהם; תלבושות: ילנה קלריך; תאורה: מאיר אלון; תנועה: גליה פרדקין. משתתפים: שמיל בן ארי, סיון ששון, עפר שכטר, נגה שחר, תומר גלרון/יואב דונט, דורון עמית, ערן פרץ, אורי אברהמי. זמרים: עדי ארד-גרוס, יגאל מזרחי, מני פיליפ. משך ההצגה: שעתיים ורבע, כולל הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: חשוב על מספר

ביקורת תיאטרון: בכל מקום באמבטיה שאין בו מים

ביקורת קולנוע: סנגור במבחן

ביקורת ספר: אשת הטייס שנעלם

ביקורת תיאטרון: הוכחה

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות