ביקורת תיאטרון: כמעט נורמלי

"כמעט נורמלי" שכתבו בריאן יורקי (מחזה ושירים) וטום קית (מוזיקה) אמנם זכה בשנת 2009 בפרס הטוני כמחזמר הטוב ביותר של אותה שנה בברודווי, אבל הוא לא באמת מחזמר. הוא גם לא ממש אופרת רוק, מחזה עם שירים או כל הגדרה סטנדרטית אחרת, כי הוא פשוט משהו אחר. ייחודי. אמנם מדובר במחזה שכמעט כל הטקסט בו מושר, אבל ממש לא בסגנון האקסטרווגנזות המזוהות עם מיוזיקלס, על שלל הנאמברים הגרנדיוזיים ו/או המעמדים המופרכים. "כמעט נורמלי", שעלה עכשיו בהפקה מבריקה ומלוטשת בהבימה, שונה בכול: החל בנושא - התמודדות של משפחה שלמה עם מחלת נפש של האם, וכלה במספר המשתתפים - שישה שחקנים בלבד. עלילת המחזה עוקבת אחרי משפחת גודמן, משפחה אמריקנית לכאורה טיפוסית מפרברי עיר, משפחה שמתאמצת להיות המשפחה מהפוסטר הכול-אמריקני. אלא שאם המשפחה, דיאנה, סובלת ממחלת נפש - הפרעה דו-קוטבית, מאניה-דפרסיה בשמה הקודם - והיא מטופלת בידי פסיכיאטרים בשורה של כדורים וטיפולים, החל בשיחות טיפוליות וכלה בהלם חשמלי. בתוך מחלתה היא גם אינה מסוגלת להשתחרר מנוכחותו של בנה המת גייב, שמת בגיל שנה אבל ממשיך לחיות בראשה, בדמיונה ובהזיותיה. אבי המשפחה, דן, הוא האיש שרק רוצה שהכול יהיה בסדר, הוא המחליק הנצחי שנאחז בכוח בכל פיסה של שפיות או שפיות לכאורה. ביניהם חווה את גיל ההתבגרות על כל קשייו כולל התאהבות ראשונה בתם נטלי, בת ה-16, שלצד כל אלה צריכה גם להתמודד עם האם המטריפה וטורפת כל אפשרות לשגרה. שנה אחרי שזכה בפרס הטוני, ב-2010, זכה "כמעט נורמלי" בפרס הפוליצר, הישג נדיר ביותר ליצירות שמוגדרות מחזמר, ובצדק. קשה אולי להבין איך מצליח מחזה שרובו מושר - אמצעי שבדרך כלל מרדד, או לפחות מחליש עוצמות טקסט במחזה - להגיע לרבדים כה עמוקים, להצליח להישאר כה ריאלי ואמין, למרות הסיטואציה ההזויה של שירה במקום דיבור, לזעזע, לשעשע פה ושם, לדייק, לטלטל ולגעת ככה ללב. קשה להבין - עד שרואים ושומעים וחווים את הדבר הזה. בתוכנייה מסופר כי לקח ליוצרים עשר שנים ליצור את "כמעט נורמלי", שהחל כפרויקט גמר בן עשר דקות בסדנת תיאטרון מוזיקלי ונהפך בסופו של דבר להצגה בת כשעתיים על במת ברודווי, ועכשיו גם אצלנו.


חנן שניר, במאי שמתמחה במחזות המתמקדים באופנים שונים בנפש האדם הפגומה ("החגיגה", "העז או מי זאת סילביה", "מלכת היופי של לינאן"), הצליח גם הפעם להדריך היטב את השחקנים בשדה המוקשים של מחזה העוסק בהתמודדות משפחה שלמה עם מחלת נפש, באופן שמצליח להאיר באור מלא כנות, חמלה ואהדה את כל בני המשפחה. זו לא רק האם החולה - והיא חולה, לא "משוגעת", ומודעת לכך עד כאב - או רוח הבן שצומחת בדמיון לממדים שתלטניים. זה גם הבעל שמרוב רצון לרצות, לפייס, לעשות שהכול יהיה בסדר לכולם, אף פעם לא באמת מצליח בשום חזית ונקרע בעצמו. זו גם הבת, שאין לה מקום אצל אמה השבויה בידי הבן המת והמחלה, ואין לה מקום אצל האב שמטפל בעיקר באם; שאין לה מקום בבית המתפרק מבפנים בכל יום מחדש, וללא כל כלים או תמיכה, עם כמעט אפס אמונה בעצמה ובאחרים, צריכה למצוא את דרכה בחיים. זה אפילו גם הצעיר המתאהב בבת נטלי, הנרי מלא הרצון הטוב, שרק רוצה הזדמנות לאהוב אותה. קאסט של שישה שחקנים מצוינים מחולל את הקסם הבימתי הזה, שישה שיודעים לשחק כל שיר, לשיר כל ניואס של רגש, להגות בבירור כל מילה, לבצע נהדר את מעשי הלוליינות של המחזה הזה, הנע בין טירוף לשפיות, בין דיבור לשירה, בין ליטוף לאגרוף בבטן. שישה שעושים עבודה מעולה - דורון אורן, רונה פרומצ'נקו, הראל סקעת, תומר שרון, גלעד שמואלי, ובראש כולם איילת רובינסון בתפקיד האם, דיאנה, שפשוט כובשת את התפקיד ואת הבמה, את הלב ואת הנשמה. רובינסון מסתובבת כבר שנים בין במות ותפקידים, אבל נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה ניתנת לה הזדמנות להפגין באמת את כל קשת כישרונותיה המרהיבה, ואין ספק שהיא ליהוק-שיחוק. שישה נגנים משתלבים בהצגה, גם פיזית. הם יושבים על הבמה, בתוך התפאורה, והם באמת חלק בלתי נפרד ממנה, כמו המוזיקה של טום קית, שהיא מלודית ואנרגטית, עוטפת ולופתת ולגמרי כובשת. ובתוך המוזיקה הזאת מתיישב בהתאמה מלאה התרגום הנהדר של דניאל אפרת, שמצליח לגרום לטקסט להישמע נכון, לשבת בטבעיות בפי השחקנים, להיות מובן ונגיש ולהלום בדיוק את המוזיקה, בקיצור - להישמע כאילו נכתב ממש כך, ולא דילג בדרך מעל משוכות של הבדלי שפה, הגייה, חיתוך דיבור ותרבות.
שורה תחתונה:
חוויית תיאטרון עזה ועוצמתית, בביצוע מעולה.
"כמעט נורמלי", תיאטרון הבימה. מחזה ושירים: בריאן יורקי, מוזיקה: טום קית. תרגום: דניאל אפרת; בימוי: חנן שניר; ניהול מוזיקלי: יוסי בן נון; קורפטיטור: נדב רובינשטיין; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: ארז מעין; תאורה: מאיר אלון; הדרכה קולית: דוקי עצמון; תנועה: מיטל דמארי; עיצוב סאונד: אריק אביגדור. משתתפים: איילת רובינסון, הראל סקעת, דורון אורן, רונה פרומצ'נקו, תומר שרון, גלעד שמואלי. נגנים: יוסי בן נון/נדב רובינשטיין, אבנר יפעת, זיו ריינר, אסף רוט, הדס פבריקנט, חגית גלזר. משך ההצגה: שעתיים ורבע, כולל הפסקה עוד על תרבות ובידור:

אופרה: אורפיאו ואאורידיצ'ה

ביקורת ספר: כל הימים

ביקורת ספר: סטאר איילנד

ביקורת תיאטרון: קיר זכוכית

ביקורת ספר: בית קיץ עם בריכה

ביקורת קולנוע: לדוג סלמון בתימן

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות