ביקורת תיאטרון: כסף עובר ושווא

ריי קוני הוא מחזאי אנגלי מיומן ורב מוניטין בתחום הקומדיה והפארסה. העלאת מחזה שלו היא סוג של הימור בטוח: על אולמות מלאים, מכירה למפעלי מינויים והצלחה כלכלית. לא פלא לפיכך שגם התיאטרון הקאמרי - כמו בית ליסין עם "תקלה קלה" - בחר להעלות מחזה של קוני. זו הבטחה לשעה ומשהו של בידור וצחוקים לקהל, וקופה יפה לתיאטרון. לנהל בשלב זה דיון אם כן או לא מן הראוי שמחזות מהזן הזה יועלו בתיאטרון רפרטוארי נראה לי מעט מאוחר ולא רלוונטי. "כסף עובר ושווא" כבר הועלה בעבר בישראל, בבית צבי ובתיאטרון באר שבע (עם גדי יגיל בתפקיד הראשי ובתרגום של דן אלמגור), אלא שאז נקרא המחזה "כסף קל". מעשה ברואה חשבון אפרורי בשם הנרי פרקינס שיום אחד בדרכו הביתה ברכבת לוקח בטעות תיק מסמכים לא-לו ומגלה שהוא מלא בכסף מזומן ורב (שניים וחצי מיליון פאונד בגרסה הנוכחית). אחרי שהוא חושב שהוא מתאושש בפאב השכונתי, הוא מגיע הביתה ומבשר לאשתו על המציאה ואף מכריז כי בעיניו אין מקום לחפש את בעליו של הכסף, שכן ברור כי מדובר בכסף שהושג בדרכי מרמה ולכן מותר להחזיק בו. עוד מודיע פרקינס לאשתו ג'ין, כי לשם ביטחונם האישי מן הראוי שיצאו את גבולות המדינה עוד באותו לילה, כדי שבעליו של התיק, שוודאי אוחז בתיקו של פרקינס ולכן יודע את כתובתו, לא יבוא בעקבותיו. אלא שכאן העניינים - כמובן - מסתבכים. לבית מגיע שוטר שישב בפאב וחושד בהנרי כי עשה שם מעשים מגונים - בשל ביקוריו התכופים לשירותים. בעודו בבית, מגיע נהג המונית שהוזמן להסיע את הזוג לשדה התעופה, פיסת מידע שהנרי מעוניין להסתיר מהשוטר. וישנו זוג החברים הטובים שהוזמן לארוחת ערב לכבוד יום הולדתו של הנרי. ואז מגיעות שיחות טלפון מאיימות. ושוטר נוסף, המכריז כי גופתו של הנרי, שנכפת ונורה למוות, נמשתה מהנהר ועל קרוב משפחה לבוא לזהותה זיהוי סופי, לאחר שזוהתה לפי תיק המסמכים שלו שנמצא לצדה. וישנו התיק. וערימות השקרים שמשקר כל אחד מהנוכחים לאחרים, שהולכות ותופחות ומבלבלות את כולם, הנעים בין חדרים ודלתות שנטרקות, וכל זה עוד לפני שהזכרנו את הולך הרגל הדרוס. לא נזכיר.


זו קומדיית סלפסטיק של טעויות, פארסה רבת דלתות, טיפוסים שנעשים יותר ויותר מטורללים ככל שהמצבים נהפכים ליותר ויותר אבסורדיים. כדי שכל זה יתעלה מעל לרמה של צחוקיה בסיסית, נחוץ קאסט מצוין ומתוזמן היטב בידי במאי מיומן ובקי בז'אנר ואם אפשר - גם בחומר. להפקה הזו יש אחד כזה - לזלי לוטון, שעבד שנים עם קוני ואף היה בגרעין שייסד איתו את תיאטרון הקומדיה שלו בלונדון. לוטון מכיר לפני ולפנים את הקומדיה והפארסה האנגלית ובמיוחד את זו של קוני, וזה בדיוק מה שהוא דורש משחקני מחזות קוני, לא יותר ולא פחות. מסייעת בידיו התפאורה של דאגלאס היפ, שהיא מטבעה שחקנית חשובה אצל קוני, ועושה כאן את שלה כהלכה: כל הדלתות נטרקות ברעש, נפתחות בתנופה ואינן מזעזעות את קירות התפאורה; כל מה שצריך להתפרק - מתפרק יפה, וכל מה שצריך לעמוד במקום - עומד במקום. הנוסח העברי של דורי פרנס הולם את מידות התסבוכת האנגלית והופך אותה לסמטוכה שמצטלצלת היטב בעברית. השחקנים עושים את שלהם ועובדים ביחד כצוות משומן היטב. יש הרבה צעקות וצווחות על הבמה, התרוצצויות, משחקים עם הגוף ועם האביזרים, הרבה רעש והמולה ומצד האולם - הרבה צחוקים. שחקני המשנה כולם מתמסרים בחן להבל דמויותיהם ומקרינים חיוניות. שני הסטארים של ההצגה, קרן מור ושמואל וילוז'ני, אמנם עושים את שלהם, אבל איכשהו, כל אחד מהם בדרכו, נראה לא ממש מתמוגג מעונג מתפקידו. במקרה של מור זו אולי יותר אני, שכבר התרגלתי לראות אותה עושה תפקידים הרבה יותר מתוחכמים ומשכנעים, גם בקומדיות (ע"ע "מבקר המדינה", "חברות הכי טובות", "אישה, בעל, בית"), ולכן קצת קשה להסתפק בה עושה סלפסיק מעידות של שיכורה מבולבלת. במקרה של וילוז'ני, שמציג מופע קומי משוכלל שבו הכול כלול - ממבטאים ודיבורי ג'יבריש, דרך מונולוגים מקושקשים וכלה במפגן שליטה, ובעצם אבדן שליטה, על הגוף - הייתה לי תחושה שהוא לא באמת נהנה מהעבודה, למרות שהוא עושה אותה כראוי. זה קולני, מופרך, תזזיתי ונטול כל יומרות לריאליזם או לאמירה. לסוגה, זו קומדיה עשויה כנדרש, שמספקת שעה וחצי של צחוקים משטויות במשקל נוצה. קלה.
שורה תחתונה:
קומדיה קונית טיפוסית, עם הרבה שטויות וצחוקים.
"כסף עובר ושווא" מאת ריי קוני, התיאטרון הקאמרי. נוסח עברי: דורי פרנס, בימוי: לזלי לוטון, תפאורה: דאגלאס היפ, תלבושות: הדס אבנרי, תאורה: יחיאל אורגל. משתתפים: קרן מור, שמואל וילוז'ני, אסף פריינטא, יורן ברובינסקי, תמר קינן, יניב ביטון, אלון דהן, זיו זוהר מאיר

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: זה מסובך

תערוכת יודאיקה טוויסט

ביקורת ספר: המתיקות שבתחתית הפאי

ביקורת קולנוע: שרלוק הולמס

ביקורת תיאטרון: השוטר אזולאי