ביקורת תיאטרון: לילה במאי

ההפקה הנוכחית של המחזה "לילה במאי" מאת א.ב. יהושע היא הרביעית במספר (הראשונה הייתה בתיאטרון בימות ב-1969, השנייה של התיאטרון העירוני חיפה ב-1981 והשלישית של החאן הירושלמי ב-1988). הסיפור מתרחש בלילה שבין 22 ל-23 במאי 1967, שבו הכריז נשיא מצרים דאז, נאצר, על סגירת מיצרי טיראן בפני ספינות ישראליות. הימים ימי תקופת ההמתנה רווית החרדות והפחדים שלפני מלחמת ששת הימים, ובבית בשכונת רחביה בירושלים יוצאים ובאים שבעה אנשים שהמלחמה שטרם החלה כבר משפיעה באופן כלשהו על חייהם, למרות שהם בעצם עסוקים בעצמם. יהושע כתב את המחזה בהזמנת יעקב אגמון אחרי מלחמת ששת הימים, ומאז קנה לו המחזה מעמד מיוחד (ולראיה ההפקות החוזרות). כמי שלא ראתה הפקות קודמות באתי לזו הנוכחית מודעת להילה, אך נקייה מהשוואות. מה שראיתי היה מחזה שהוא בעצם עוד דרמה משפחתית-ישראלית שנטועה בעבר קרוב, לא מחזה המותיר חומר למחשבה בהקשרים חברתיים, היסטוריים או אישיים על רקע זה. כן, ישנו הרדיו המבזיק פה ושם ברקע בכאילו אותנטיות (חובבי רדיו, טריוויה, נוסטלגיה וסתם בעלי זיכרון ארוך יזהו את הזיופים ואת הטעויות), אבל תחושת הדחיסות והדחיפות שנוצרת היא פרי האינטראקציה האישית בין הדמויות הספציפיות בלבד. ציר העלילה הוא אבינועם, המכונה אבי, אחיה של תרצה, בעלת הבית, המגיע לביקור לא צפוי אצל אחותו, שאותה הוא אוהב אהבה שהיא מעבר לאהבת אחים רגילה. תרצה נשואה לאסף, פסיכיאטר אטום ומנוכר המתנייע בין בית החולים, שם כבר הוכרזה כוננות, לבין ביתו. תרצה היא מין רחפנית שכזו, לא ממש עם שתי רגליים על הקרקע. אבינועם דוחק בה להזמין לביקור את גרושה עמיקם, משורר שכבר לא כותב שירה וחזר זה עתה משהות של שנים באפריקה. עמיקם, שנעתר להזמנה, מגיע בלוויית נערה בת 17 שחולמת להיות זמרת, ובינתיים שועה להבטחותיו שייקח אותה להופעות בפני חיילים.


עוד גרה בבית אמם של תרצה ואבינועם רחל, קשישה שהכול נכונים לתייג כמשוגעת, הוזה ומבולבלת, ויותר מכולם הפסיכיאטר שמנסה עליה תרופות שונות ומתכוון לאשפזה. סוגרת את רשימת הנוכחות בבית בלילה הביזארי היא נעמי, גלריסטית תל אביבית שאבינועם מתגורר אצלה והיא מאוהבת בו. הפסיכיאטר נגעל מאשתו ומשתדל להימנע משהייה במחיצתה. המשורר הגרוש מגלה מזוודה ישנה מלאה בשיריו ומחפש סימנים אבודים לכישרונו. האם הקשישה רק רוצה להישאר בבית ולהפסיק לשמוע מטוסים ולראות פולשים. הגלריסטית רוצה לחלץ את אבינועם משירות מילואים ולהשיבו לחיקה. ואבינועם, שמתברר כי היה הגורם לגירושי אחותו ולהיכרותה עם בעלה הנוכחי, רק רוצה לתקן את הטעות הזו - כי הוא אוהב את אחותו ואת גרושה מעבר לסביר - ורק רוצה להתגייס כבר, למצוא פתרון לאמו, לחלץ את נועה הצעירה מהמבוגרים שסביבה ולהתנער מהגלריסטית המבוגרת ממנו. בקיצור, הוא רק רוצה - באינטנסיביות גוברת והולכת, בסוג של מאניה - לשנות את עולמו. במבט עכשווי נראות כל הדמויות הללו, על פחדיהן, תסביכיהן ומצוקותיהן הנפשיות, סטריאוטיפיות מכדי לעורר אמפתיה, סימפתיה או התרגשות אמיתית, גם כשהשחקנים המגלמים אותן עושים את עבודתם כהלכה. הפסיכיאטר הוא כמעט קריקטורה על דמות פסיכיאטר קהה חושים. אבינועם הוא המשוגע האמיתי בבית, ולא צריך פרשנות קלינית כדי להבין זאת. כך גם הדמויות האחרות שקופות וברורות: תרצה החולמנית היא בעצם אישה אבודה הבורחת מהמציאות, אמה המשוגעת-לכאורה היא בעצם הכי שפויה וחדה, עמיקם שלא שייך הוא תלוש בכל המובנים, הגלריסטית שרוצה להציל את אבינועם בעצם רוצה להציל את עצמה ונועה הסתמית היא פשוט עדיין לא אישיות מגובשת. ההצגה לא מצליחה להיות יותר מעוד דרמה משפחתית, ואינה מתעלה מעבר לתבניות ידועות ודי צפויות, למרות נוכחותם המקצוענית של יובל סגל, דב רייזר, עידית טפרסון והאחרים. בסופו של אותו לילה הרגשתי פספוס, וסוג של אכזבה מהיעדרה של סערת נפש, או לפחות סערת מחשבות.
שורה תחתונה:
לילה במאי הוא עוד לילה במחיצתה של משפחה מסובכת ומסוכסכת.
"לילה במאי" מאת א.ב. יהושע, תיאטרון הבימה. בימוי: אילן רונן, תפאורה: ערן עצמון, תלבושות: ילנה קרליך, מוזיקה: אורי וידיסלבסקי, תאורה: מאיר אלון. משתתפים: עידית טפרסון, דבורה קידר, יובל סגל, דב רייזר, שרון, אלכסנדר, טטיאנה קנליס-אולייר, נלי תגר. משך ההצגה: שעתיים וחצי, כולל הפסקה.

עוד על תרבות ובידור:

לקראת שידור: נשות הטייסים

ביקורת ספר: על תקווה ואהבה

ביקורת תיאטרון: בראבו - שרים 90!

ביקורת קולנוע: סוריאה M

ביקורת תיאטרון: הנסיכה האמריקאית

ביקורת תיאטרון: בראנז'ה