ביקורת תיאטרון: לילה לא שקט

השירים של שלמה ארצי הם חלק מפסקול הישראליות ב-40 (פלוס-מינוס) השנים האחרונות. זה ברור וידוע, ולכן קל להבין את הרצון ואת הפיתוי לתת להם עוד ביטוי אמנותי, שונה מעוד ביצוע או גרסה מוזיקלית או קולית בלבד. אבל כשם שקל להבין את הפיתוי, לא קשה גם לראות את הקושי המובנה הטמון במימושו: חלק בלתי נפרד מקסמם ומייחודם של שיריו של ארצי הוא ארצי עצמו. תחשבו לרגע על כל ביצוע של מישהו אחר לשיריו, למשל ב"כוכב נולד" - גם כשזה יפה מאוד, זה אף פעם לא ארצי. יש משהו בגווני קולו של ארצי, באינטונציות, במשפטים הטקסטואליים והמוזיקליים, בהופעה שלו, בפלירט המושר עם המאזינים, אפילו בטי-שירט הנצחי, שהוא חלק בלתי נפרד מהשיר, מהאמירה, מתמונת המצב שהוא מנציח. יעל רונן ניסתה להפוך אסופה משיריו של ארצי למחזמר, לסיפור שהשירים הם חלק בלתי נפרד ממנו. אין לי מושג מי בחר דווקא בשירים האלה ולא באחרים וכיצד נבחרו אינני יודעת דבר וחצי דבר על תהליך הכתיבה - כיצד נולד הרעיון לסיפור וכיצד התגבש ועוצב. אני יודעת רק מה התוצאה. והיא מאכזבת, ודאי נוכח ציפיות משירים של ארצי וטיפול של רונן, שכתבה ועיבדה לבמה בשנים האחרונות מספר הצגות מרשימות ביותר ("משוגעת" בהבימה, למשל). הבעיה הבסיסית היא ששיריו של ארצי, בהיותם כה ארצי, קשים מאוד להתאמה למסגרת של מיוזיקל, ז'אנר שיש לו חוקים וכללים משלו. לא כל שיר יפה ואפילו שיר שנהפך ללהיט גדול ול"נכס צאן ברזל" מוזיקלי יכול גם להפוך ל"נאמבר" גדול במיוזיקל, מהזן שסוחף את הקהל ומעורר תשואות רמות. רבים משיריו של ארצי הם שירים אישיים על חוויות, תחושות ורגשות אישיים, שקשה לתרגם לשפת המיוזיקל.


הסיפור מנסה לשמר את קו האישי-רגשי ועוסק בלילה אחד (לא שקט) בחייו של גבר צעיר נשוי, שבסוף מריבה עוזב את הבית ונודד בין בתי חבריו השונים, מגלה איך כל אחד מהם בעייתי בדרכו ו/או נמצא במשבר זוגי כזה או אחר משלו, ובסופו של סיבוב חוזר הביתה. לפעמים המפגש עם החברים מנסה להיות סוג של קומדיה או פרודיה (החבר שנלחם על לב חברתו מול בחורה; חלק מסצנות העימות בין החבר הנשוי למאהבת שלו) ולפעמים מלודרמה רגשנית (החברה שעדיין מבכה את מות בן זוגה במלחמה). התוצאה היא משהו לא אחיד, שכאילו לא הלך עד הסוף עם שום גישה - לא רצינית ולא קומית. יותר משזה מחזמר, יש תחושה שזה קצת מין פסטיגל למבוגרים, במובן שמישהו לקח ערימת שירים והדביק אותם זה לזה בסיפור מופרך, מאולץ ודל, בגלל שככה צריך. אבל הדבק מאוד פלסטי, הסיפור סתמי ולא מעניין, לא משכנע, לא מצחיק, אפילו לא משתייך לז'אנר המיוזיקלס מהסוג המטופש עד אין קץ במכוון. "מרי לו", למשל, המחזמר שעלה בהבימה לפני שנים אחדות משיריו של צביקה פיק, שידר תחושה שהיוצרים באו לעשות שמח - לצחוק ולהשתולל בכיף. ב"לילה לא שקט" התחושה היא שמישהו רצה לעשות משהו מכובד אך גם משעשע, ושני הדברים קצת התפספסו. מיי פיינגולד מפגינה בהופעתה שהיא הרבה מעבר למפסידה הכי זוכה ב"כוכב נולד". היא פרפורמרית בעלת קול גדול, שמסוגלת בהחלט לתת שואו של מיוזיקל. יעל בר זוהר סקסית כתמיד במחולות קומבינזון שונים, אקי אבני חתיך, עידו מוסרי נחמד ואמיר דדון שר יופי, אבל כל זה לא עושה מחזמר. התפאורה דלה (להחליף כל כמה דקות סדין על המיטה לא נחשב), כמעט כולם חולצים בשלב כלשהו נעליים (למה, בעצם?) אבל קשה לדבר על כוריאוגרפיה מסעירה (יעל בר זוהר בקומבינזון אמרנו?); העיבודים לשירים והביצועים שגרתיים עד נעימים לאוזן, אבל אף אחד מהם לא ממש מרים את האולם.
שורה תחתונה:
אם שלמה ארצי - עדיף לגמרי המקור.
"לילה לא שקט", התיאטרון הקאמרי. מחזמר על פי שירי שלמה ארצי. כתיבה ובימוי: יעל רונן. ניהול מוזיקלי ועיבודים: טל פורר; כוריאוגרפיה: סער מגל; תפאורה: טל פריד; תלבושות: אורן דר; תאורה: קרן גרנק. משתתפים: אקי אבני, יעל בר זוהר, אפרת גוש, אבי גרייניק, מיי פיינגולד, אמיר דדון, עידו מוסרי, איילת רובינסון, כנרת לימוני, רוני הדר, זהר ליבה, ניר זליחובסקי. משך ההצגה: כשעה ו-55 דקות, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

ביקורת ספר: תמרה

אלכס פלג: פורח עם השנים

ביקורת תיאטרון: שלוש אחיות

ביקורת קולנוע: האמריקאי