ביקורת תיאטרון: לעזוב את פולה

"לעזוב את פולה" הוא סיפור משפחתי-נשי: אמא אלמנה המושלת בעסק המשפחתי (חנות פוטו), שתי בנות ונכדה בוגרת אחת; תסבוכת רגשית-כלכלית שבה מסתבכות ומסובכות הבת היפה והאהובה לעומת הבת המוחמצת שנהפכה לסוג של עפיפון רוחני-אורגני, אם שתלטנית שכן-או-לא מנסה לכבול אליה לנצח את בנותיה בעסק המשפחתי ובכלל, וכן-או-לא מנסה להגשים דרכן ודרך נכדתה את חלומותיה שלה; נכדה מלנכולית שרוצה להיות זמרת (או שלא ממש) ורכוש משפחתי (שהולך ומתפוגג) שכולם רוצים לשים עליו יד. לצדן מטילים הגברים בחייהן צל חיוור: האב המנוח, שרוחו מרחפת ברקע (וקברו הוא נקודת מפגש משפחתית), בן זוגה של הבת האורגנית שהוא מין מפיק-סוכן שמאלני לא-יוצלח, ובן זוגה של האחות היפה, שהוא שחקן נאה כשלעצמו (רוצים שיופיע בפרסומת) שעלה מרוסיה ורוצה לחזור לשם, ובין לבין בוגד באשתו. "לעזוב את פולה" בהפקת תיאטרון גבעתיים (שהסאונד האיום באולמו הגדול והבמה שנראתה ריקה משהו ולא מנוצלת, הופכים אותו לראוי יותר להגדרה "אולם גבעתיים"), הוא עוד מחזה שהחל את דרכו כמחזה קריאה בפסטיבל "פותחים מסך" (2003, שם היה הזוכה) ואף השתתף מאז בכמה פסטיבלים דומים בעולם, אבל איכשהו הגיע לבמה לא בשל, לא מוכן, לא מעובד כהלכה וכפועל יוצא מכך - לא מעניין ולא טוב.


השחקנים כולם, גם בעלי ניסיון ויכולת שהוכחה על במות בעבר, נאלצים להתמודד עם דמויות שטוחות, פלקטיות ולא באמת מנומקות, שנעות בין היותן קריקטורה על סטריאוטיפ (האם השתלטנית, האמן השמאלני) לבין היותן סתם לא מעניינות (למי באמת אכפת למה הנכדה מלנכולית). איש מהשחקנים לא מצליח להציל באמת את הדמות שהוא מגלם או את היחסים שבין הדמויות, שאינם מתעלים בשום שלב מעבר לקלישאות שחוקות על נושא ה"פו?לניו?ת" (כהגדרת מצב, למרות שכולם במחזה יוצאי רוסיה). אלכסנדר שטנדלר בתפקיד סשה השחקן הרוסי מוצג בדפי ההסבר להצגה כ"שחקן תיאטרון דרמה מקצועי ועטור פרסים ברוסיה", מה שנשמע כטייפ-קאסט מושלם, אבל למרבה הצער העברית שבפיו, ואולי מדויק יותר לומר הדיקציה שלו בעברית, גרועה, והתוצאה היא שחלק ניכר מהזמן קשה להבין מה בדיוק הוא אומר. גם התפאורה והתלבושות סתמיות ודלות, ואינן תורמות דבר למחזה. אולי זה קשור במגבלות תקציב, אבל זה לא תירוץ. היו ויש הפקות דלות תקציב מחוץ לתיאטרונים הגדולים שפיצו על כך בעושר יצירתי-אמנותי.
שורה תחתונה:
בוסר מיותר.
"לעזוב את פולה", תיאטרון גבעתיים. מחזה ובימוי: אלירן כספי; תפאורה: אבי שכוי, תלבושות: דניאלה מור; מוזיקה: ירונה כספי; תאורה: אורי רובינשטיין; משתתפים: דינה דורון, חגית דסברג, אורנה כץ, דן תורן, אליענה בקייר, אלכסנדר שטנדלר

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת סרט: קוד השתיקה

טלוויזיה: מה שנחוץ לרווק

ביקורת תיאטרון: טניה עולה חדשה

ביקורת ספר: דם חם

ביקורת תיאטרון: חלום של לילה בלב קיץ

ביקורת ספר: המפגש

ביקורת תיאטרון: ג'וני הלך