ביקורת תיאטרון: לצאת מכאן

המחזה "לצאת מכאן" שכתבה מרשה נורמן, זוכת פרס פוליצר, איננו מחזה קל. לא בתוכנו ולא במבנהו הבימתי. מדובר בסיפורה של ארלין, אישה צעירה שבילדותה ובנעוריה גדלה במשפחה לא ממש מתפקדת, עברה התעללות, חוותה ניכור, הידרדרה לפשע, הועמדה לדין, נכלאה ועברה התעללות גם במאסר, שוחררה וכעת היא מבקשת להתחיל חיים חדשים. על פי תנאי שחרורה היא שבה לעיר הולדתה, אלא ששם מנסות דמויות מעברה, בכוונה או שלא, למשוך אותה בחזרה לחיים שמהם היא מנסה להתנתק. אמה, שלכאורה מנסה לעזור לה, בעצם לא מפסיקה להזכיר בדרכים רבות ושונות איזה כישלון חסר סיכוי היא. קרל, חברה ושותפה לשעבר לפשע, מנסה לגרור אותה באיומים בחזרה לתהומות הפשיעה של עברה. אפילו בני, הסוהר שהתאהב בה בכלא ומלווה אותה הביתה, אינו נקי מהרצון להשתלט על חייה על פי דרכו. רק רובי, שכנתה, בעצמה אסירה שהשתקמה, יודעת איך להושיט לה יד תומכת באמת.


את סיפורה הקשה של ארלין הנאבקת על דרכה החדשה בעודה נרדפת בידי רוחות רפאים, זיכרונות ואנשים אמיתיים מעברה בימים שבהם הייתה ארלי, הפושעת הצעירה והקורבן מלאת השנאה, מציגה נורמן לא בצורה ליניארית ובסדר כרונולוגי, אלא בערבוביה שממחישה גם את המאבק הפנימי המתמיד שחווה דמות כזו. פרקים קשים בחייה של ארלי פולשים ומתעמתים עם ההווה של ארלין, וארלי הצעירה עומדת מול ארלין הבוגרת יותר - שתי דמויות שהן אדם אחד, שני פרקי חיים סותרים שמתנגשים זה בזה, שתי שחקניות שמשחקות את אותה דמות - במקומות שונים בחיים. נטע-לי סוקר מגלמת את ארלי הצעירה, ומולה הילה ספורטס היא ארלין הבוגרת. נורמן כתבה סיפור מורכב ותובעני, הדורש המון משתי השחקניות הראשיות, שזו בעצם ההצגה שלהן. כל אחת מהשתיים נדרשת לסערות נפש, למאבקים פנימיים וחיצוניים, לסצנות קשות פיזית ורגשית (כולל עירום בימתי) ולקיום של דיאלוג דומם אך דומיננטי ביניהן לאורך סצנות רבות שבהן הן משחקות זו מול זו לגמרי בנפרד, חולפות זו על פני זו, נוגעות-לא-נוגעות. סוקר עומדת במשימה בצורה מרשימה. היא אמינה, אגרסיבית, מוכה, מכה, קורבן-תוקפן, מרתיעה ומושכת, דוחה ומעוררת חמלה. היא פשוט מכאיבה בנשמה. ספורטס פחות נינוחה בעורה של האסירה המשוחררת המבקשת להשתחרר. למרות רגעים שבהם היא מקרינה את פגיעותה של הדמות הפגומה של ארלין, את התנדנדותה בין תבוסה לניצחון שהוא כל כך קטן, התחושה הכללית היא שספורטס לא התמסרה לארלין עד הסוף.


אסתי זקהיים מביאה לבמה נוכחות כמתבקש מדמותה, אבל התפקיד שלה הוא משני. גם תפקידה של הילה סורג'ון כשכנה רובי הוא משני (היא מופיעה רק בחצי השני), אבל היא מצליחה להפיח בו אופטימיות קטנה וארצית, כמתבקש במחזה נטול ההתייפייפות הזה. נעה גורן עושה עבודה טובה כקול הממסד הרובוטי, החנוט במדי אחות וחיוך פלסטיק. יניב הלפגוט כקרל, החבר הנרקומן, משכנע בעליבותו. מרשה נורמן כתבה את המחזה בעקבות מפגשים עם ילדה במוסד לילדים קשיי חינוך שבו עבדה כיועצת. הילדה ההיא, מהאלימות במוסד, נהפכה בבגרותה לרוצחת המרצה מאסר עולם. לגיבורת המחזה שלה ארלין-ארלי, ואולי בעצם לצופים, העניקה נורמן סוף אופטימי-ריאליסטי: לא שמח במיוחד ובעצם כמעט עגום, אבל אופטימי. אלה החיים, בצד האפל שלהם.
שורה תחתונה:
סיפור קשה, הצגה לא קלה, אבל בהחלט שווה את המאמץ.
"לצאת מכאן", תיאטרון הספרייה. מאת: מרשה נורמן, נוסח עברי ובימוי: אילן שטרום, תפאורה: ערן עצמון, תלבושות: דלית עובד: תאורה: יעקב סליב. משתתפים: נטע-לי סוקר, הילה ספורטס, רודריגו גונזלס, ליאור זוהר, אסתי זקהיים, יניב הלפגוט, נעה גורן, הילה סורג'ון פישר, דניאל סליצר, לירון אל-ידי, יובל טננבאום. משך ההצגה: כשעתיים כולל הפסקה.

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: נערה עם קעקוע דרקון

ביקורת תיאטרון: משפחה חמה

ביקורת קולנוע: חייה הפרטיים של פיפה לי

ביקורת ספר: צל חיים

ביקורת תיאטרון: הבדלה