ביקורת תיאטרון: לרקוד ולעוף

רשף לוי (החותם על עבודותיו רשף ורגב לוי, גם בשם אחיו המנוח) הוא מחזאי מוכשר מאוד, שמצליח בשנים האחרונות לשוב ולשרטט קווים לדמותה של המשפחה הישראלית הדיספונקציונלית, הן בקולנוע ("איים אבודים") והן בתיאטרון ("החולה ההודי"). "לרקוד ולעוף" הוא עוד פורטרט משפחתי כזה, שממוקם הפעם בנתניה של ערב פסח 2003, כשברקע הדי פיגועים ששיאם הפיגוע במלון "פארק" בעיר. לוי, שניחן באוזן קשובה לצלילי הישראליות, מצליח גם הפעם "לדבר" בפי דמויותיו שלל נוירוזות, הברקות וטירופים - קטנים וגדולים - של בני משפחה בדיונית אחת, והפעם זו משפחת פלדמן. גם הפעם הוא ממקם את עלילת העימות וההתרסקות המשפחתית שלו במרחב הקיום הטראגי-קומי, כי אצל לוי העצב והסבל והכאב הם חלק בלתי נפרד מהצחוק ומהקומדיה ומההשתטות. אלא שבנבדל מיצירות אחרות שלו, התחושה הפעם היא של עודף, של גודש, תחושה דומה לזו שמותיר ביס מיותר בסיומה של ארוחה דשנה, זה שהופך את תחושת השובע לתעוקה מכבידה. מדובר במשפחה המתכנסת בליל הסדר 2003 במלון המשפחתי המתפרק, למרות העמדת פנים של פאר מזויף, בנתניה. אם המשפחה, שרה, היא האמא מהגיהינום, שמנהלת ביד רמה את בניה, בתה ונספחיהם, את המלון המתפורר, את אב הבית המתעוור והמסור לה עד כלות, פינטו, ואת זיכרון האב-בעלה המת, שלו? היה נותר בחיים ולא מת ממחלה, לבטח היה רמטכ"ל. בנה הבכור, יוסי, הוא הבן הנורמלי. יחסית. הוא הילד של אמא, ממשיך דרכה, שהתאהב בחברתו לשעבר של אחיו הצעיר, אבל מפחד לספר על כך לאמא. הבן השני, נמרוד, הוא העפיפון של המשפחה, בוגר שלושה נישואים כושלים, חוזר בתשובה, מזומזם קלות. הצעירים בחבורה הם צמד התאומים אסף ואלה, הוא מאושפז באברבנאל, אבל המשפחה מעמידה פנים שהוא לומד בסן פרנסיסקו על המים, והיא בוגרת ניסיון התאבדות שבמשפחה מכנים אותו "תאונה", רזונת להחריד, אבל הס מלהגיד לידה "הפרעת אכילה", ה"רגישה" במשפחה ובעלת היסטוריה של התקשרויות קצרות וכושלות עם בחורים.


שני נספחים למשפחה ולליל הסדר הם ענת, מי שהייתה חברתו של אסף ועכשיו היא זוגתו הסודית של יוסי, ועידן, החבר החדש שאלה מביאה לחג ומתגלה כילד מהשיכון הסמוך, שהיה מאוהב בה עוד בכיתה ד' ומתוקף הקילומטראז' הזה יודע גם הוא דבר או שניים על ההיסטוריה המשפחתית. וזו היסטוריה טעונה, רבת סודות, שקרים וטיוחים, שקיומם ידוע מראש, גם אינו מובן או ברור, מהרגע הראשון של המחזה. המחצית הראשונה של המחזה, שבה מתכנסת המשפחה לארוחת החג, היא המצחיקה יותר. המחצית השנייה דרמטית יותר. הרמזים הרבים, עבים יותר ופחות, המפוזרים במחצית הראשונה מתפענחים בזה אחר זה כמו סדרת מוקשים שמתפוצצים אחד אחרי השני במחצית השנייה. קנאת אחים, אהבת אחים, סקס, בגידות, מחלה, מוות, טירוף, ניסיון התאבדות, אלימות, הריון, אונס, ניכור, שקרים - הכול נמצא כאן, ועוד הרבה יותר. יותר מדי - וזו הבעיה של המחזה. אפשר היה לרגש הרבה יותר עם מינון מצומצם יותר של טרגדיות ותסבוכות. למה, למשל, חייבת ענת גם להיות בהריון? לא מספיק שהיא נעה באהבה בין שני אחים שאוהבים אותה ואוהבים-חוששים זה מזה וכולם ביחד מאם המשפחה? נקודת חולשה נוספת בהצגה היא התפאורה הכעורה, הדלה והלא ממש ברורה. נכון, מדובר במלון שירד מנכסיו שהכול בו די מתפרק, אבל זה לא מחייב לוק של אתר בנייה מכוער במיוחד (ותקלות תפעול - אוי, הדלת), כולל פיגומים זזים ועטיפות פלסטיק לא ברורות על שלדי עצים. מאכזב. השחקנים כולם שוחים היטב בזרם המערבולות המשפחתיות שיצר לוי. סנדרה שדה כובשת כאם המשפחה המפלצתית. דמותו של אסף, המטורף הכי צלול וחכם, הולמת היטב את מידותיו של אושרי כהן (שגם ב"החולה ההודי" של לוי היטיב לגלם את הדמות שעוצבה לו). עידן אלתרמן כנמרוד המתחזק-מעופף מספק כהלכה את האטיוד הקומי. נלי תגר סימפתית כענת האהובה, ואמיר הלל מציג גוף מפואר והתלהבות נאותה כחבר החדש של אלה.
שורה תחתונה:
טרגדיה קומית עם עודפי משקל על משפחה ישראלית דיספונקציונלית.
"לרקוד ולעוף", תיאטרון הבימה. מחזה מקורי מאת רשף ורגב לוי. בימוי: אלון אופיר; תפאורה: מיכאל קרמנקו; תלבושות: אורן דר; מוזיקה: קורין אלאל; תאורה: עדי שימרוני; תנועה: אלדר גרויסמן. משתתפים: סנדרה שדה, נתן רביץ, אושרי כהן, עידן אלתרמן, נלי תגר, רינת מטטוב, אמיר הלל, חיים חובה. משך ההצגה: שעתיים ורבע, כולל הפסקה עוד על תרבות ובידור: