ביקורת תיאטרון: מונוגמיה

במקור נקרא המחזה של סטלה פילי האירית (ילידת לונדון) "O Go My Man", שם בעל ערך מוסף מעבר לבלבול האותיות המכוון של המילה מונוגמיה באנגלית, המרמז לתוכנו של המחזה, לגיבוריו וליחסים שביניהם. בעברית, שהיא כידוע שפה קשה, נקרא המחזה "מונוגמיה" (נוסח עברי יוסף אל-דרור), אבל אין לטעות: המחזה אמנם עוסק בזוגיות הזו, אלא שזהו רק אחד הנושאים בו, שגיבוריו מתחבטים בהם ומתמרנים ביניהם. ניר הוא כתב טלוויזיה המכסה מלחמות ואסונות, עיתונאי מצפוני, רודף סקופים וסכנות מקצועי, מכור לאדרנלין ורדוף סיוטים ממה שחווה וראה. פוסט-טראומטי, בקיצור. עם שובו מעוד מפגש עם המוות, בדרפור, הוא מחליט לשבור את שגרת חייו הביתיים ועוזב את מיקי, אשתו זה 16 שנה (נפש אמנותית, עורכת של ספרי אמנות וקטלוגים) ואת בתם המתבגרת רותם, שחולמת בעיקר להיות מפורסמת, לטובת אהובתו שאיתה הוא מנהל רומן בסתר כבר שנה. האהובה, מאיה, היא שחקנית שהקריירה שלה לא מתרוממת כבר שנים, שמצדה חיה כבר עשור עם אדם, צלם, שגם הוא עדיין ממתין לפריצה הגדולה, וביחד שניהם נאבקים על קיום יומיומי. אלא שהזיווג החדש הוא בעיקר חדש, והשינוי בחיים, לעומת זאת, לא בטוח שבאמת משמעותי. אדם אמנם נופל לרגע להתנחם-להתנקם בזרועותיה של מפיקה צעירה שאפתנית ומנוכרת, אבל בעצם לא מפסיק לאהוב את מאיה הנוטשת. מיקי, שמנסה לזרום עם הזמן ועם השינויים (מתנסה בסקס מזדמן ובדייטים באינטרנט), מתגעגעת לניר. מאיה, שהכריזה כי שנאה כל דבר באדם שעזבה ונמשכה לכל דבר בניר, לא ממש מצליחה להסתגל לתפקיד בת הזוג התומכת ואוספת השברים, ומגלה שהיא זקוקה לגבר מעריץ, מגונן, מטפל. בין כל אלה נע ניר, הקשוב לזוועות העולם, אבל בעצם בעיקר לעצמו, שמחפש לכאורה נמל בית חם ואוהב, אבל בעצם אינו מסוגל לחיות בשלווה, אלא רק בין רעשי מלחמה. הבעיה המרכזית של "מונוגמיה" היא שזהו מחזה שמתפזר לכל עבר, ובגלל שאינו מתמקד בדבר אחד מרכזי, הוא מתפוגג בין כולם. נדמה שהמחזאית התקשתה להחליט באיזה נושא לבחור להתמקד, ובסופו של דבר החליטה לא להחליט. במובנים מסוימים זה מזכיר קצת את "קרוב יותר", גם הוא מחזה שבוחן זוגיות בת ימינו, ובמובנים אחרים - את "הזמן עוצר מלכת", שבמרכזו צלמת מלחמות השבה פצועה מעיראק ואינה מצליחה להסתגל לשגרה של נורמליות, כי בשבילה רק הלא נורמלי הוא הנורמלי.


ניר, גיבור "מונוגמיה", הוא דמות פגומה באותו אופן, אלא שהמחזאית לא הלכה איתו עד הסוף, לא בחנה באמת את הסוגיה המעניינת של עימות בין בני זוג שהאחד איננו מסוגל לחיות בשגרה נורמלית, בעוד השני איננו מסוגל לחיות על בסיס יומיומי את טירוף המערכות. תחת זאת היא בחרה להרחיב את היריעה, ובעצם לרדד אותה, לעיסוק כולל יותר גם במהות הזוגיות בעולם המודרני של תרבות הכלום וכלום תרבותי, של ניכור וסקס מזדמן. פילי יכלה כמובן גם לבחור מראש להתמקד בסוגיית הזוגיות העכשווית (הבחירה בדמות של צלם, למשל, שמצלם את זוגתו ללא הפוגה, בבחינת מתווך, מנכר ומנציח את המציאות במקום לחיות אותה, מעניינת והולמת), ולהניח לעניין תפקודם של אנשים פוסט-טראומטיים, אבל היא כאמור בחרה לא לוותר על דבר. גם לא על אלמנט של סוריאליזם, בדמות אליס, שחודרת בכל פעם למצבים ולעימותים בין הדמויות לבין עצמן, כסוג של מתבונן-על, האאוטסיידרית שרואה הכול אבל בעצם איננה דמות שהיא חלק אינטגרלי מהעלילה. וכך היא לרגע בריסטרית בדוכן קפה המציעה שלל סוגי קפה ותובנות על הגבר שהולך לאיבוד; מלכת הלבבות בהפקה לילדים שטורפת את הקלפים בין האישה למאהבת מאחורי הקלעים; הומלסית שהיא המלאך השומר על המתבגרת שברחה לרגע מהבית, וכן הלאה. ההתפזרות וההתרוצצות הדרמטית עוד מועצמת בהצגה בעיצוב התפאורה (לילי בן-נחשון), שהיא שוב מהזן ה"מינימליסטי", נשענת על הקרנות וידאו וכרוכה לאורך כל ההצגה בניוד חלקי תפאורה ואביזרים בידי השחקנים ועובדי במה, שיוצאים ונכנסים ומרעישים ומסיטים את תשומת הלב ללא שום ערך מוסף אמנותי. להפך, זה רק מפריע. מה גם שהתוצאה, כלומר התפאורה שנוצרת - בין אם חדר במלון, סלון ביתי או סטודיו של צלם - נראית דלה, משעממת וחדגונית. רמי הויברגר, שמככב כניר הנקרע בין נשותיו וסבלותיו (ונראה מסוגף עד רעב), גם ביים את צוות השחקנים, שניכר בהם שהם משתדלים. דב רייזר באוסף תפקידים אפיזודיים מפיק את המקסימום מתפקידי מינימום, ויערה פלציג נראית יותר כמו בת 25 מאשר כבת 15 שהיא אמורה להיות (ויותר כאחותה של אסנת פישמן ולא כבתה). ולמרות שפה ושם יש משפטים שנונים, הסך הכול של המחזה כמחזה - מאכזב.
שורה תחתונה:
הזוגיות המודרנית לא במיטבה.
"מונוגמיה", תיאטרון הבימה. מאת: סטלה פילי. נוסח עברי: יוסף אל-דרור; בימוי: רמי הויברגר; תפאורה: לילי בן-נחשון; תלבושות: כנרת טופז; מוזיקה: ארי אביגדור; תאורה: זיו וולושין; וידאו-ארט: חיים יפים ברבלט. משתתפים: רמי הויברגר, ריקי בליך, אסנת פישמן, אמנון וולף, יפית אסולין, דוית גביש, דב רייזר, יערה פלציג. משך ההצגה: שעה ו-50 דקות, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: הבת האפלה

ביקורת תיאטרון: שיץ

ביקורת ספר: שחור וכחול

סרט תעודה: פלטשקעס

ביקורת תיאטרון: אוכלים

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות