ביקורת תיאטרון: מוריס שימל

בעוד שבתיאטרון הקאמרי מפשפש "איחש פישר" של חנוך לוין בביוב האנושי, בתיאטרון הבימה, בשיתוף עם תיאטרון חיפה, בוחרים להעלות מעיזבונו של לוין המנוח את "מוריס שימל", מחזה שאת כתיבתו השלים לוין ב-1998, פחות משנה לפני מותו. מוריס שימל, גיבור המחזה, הוא עוד מצטרף לגלריית עלובי החיים הלויניים, שעושה זאת בקומדיה לוינית טיפוסית. שימל, איש בן 40 שטרם נחלץ מצלה הכבד של אמו השתלטנית, רוצה את מה שאין לו ודוחה את מה שיש, מפנטז על נפלאות כל מה שרחוק מהישג יד (בלגית מאנטוורפן, למשל), וכל מה שבטווח נגיעה נראה בעיניו קטן ועלוב, טריוויאלי ומשעמם. יש לו חברים - גורדון בלו, עמוס פופ ואלכסנדר דוך - אבל הוא לא מסתפק בהם ובעולמם. יש לו חברה, חולדונקה, שמחזרת אחריו במרץ ובעצם היא עפר לרגליו, אבל הוא רוצה את זו שאינה מושגת, את שיבולת נרד היפה והחטובה, המתרוצצת (על הבמה) ומתחמקת (מפניו). ולא סתם, הוא רוצה מינימום אותה, אם לא אחת בלגית. יש לו אמא, תולבריינה, ועוד איזו אמא - שתלטנית, כמעט דורסנית, התגלמות מפלצתית-קיצונית של האמא הפולנייה מהגיהינום. מכולם ומהכול בורח בסופו של דבר שימל הסתמי והבינוני, מרחיק עד שוודיה הרחוקה, רק כדי לגלות שכל ההבדל בין שם לכאן הוא בצלצול השמות. כי אנשים הם בני אדם - קטנים וקטנים עוד יותר - בכל מקום ושפה, ואין לו, לאדם, לאן לברוח באמת מפני עצמו, שתמיד נשאר איתו. המחזה "מוריס שימל" הוא קומדיה לוינית שעוסקת בכל החומרים הלויניים המוכרים, בסגנון הלויני המוכר. הדמויות הגרוטסקיות בעלות השמות הייחודיים, המשפחתיות המעוותת, האנשים הקטנים, עליבות החיים. עליית המחזה כמעט במקביל ל"איחש פישר" בקאמרי מדגישה ומחדדת את המקביל והמשותף בין המחזות, את הלויניות שבהם. "מוריס שימל" הוא בעיני המחזה המוצלח יותר בין השניים הללו, אם כי גם אותו לא הייתי מונה עם הטובים ביותר בין מחזותיו של לוין.


ב"מוריס שימל" יש הברקות ואמירות כובשות, והמסגרת הקומית-פנטסטית מעניקה קלילות מחויכת - גם אם זה לעתים חיוך עצוב - לדכדוך הכללי שמשרה עליבות החיים שלוין מצביע עליה באצבע ישירה. ועם זאת, יש בו גם תחושה שאלה חומרים לויניים מוכרים, שהחידוש בהם הוא רק באופן ההתמודדות של יוצרי ההצגה עם המחזה. ואלה עושים כאן עבודה בהחלט ראויה. אבי קושניר כמוריס שימל הגיבור מצליח להיות נעבעך לויני מכמיר לב, משעשע ונוגע. הוא מוכיח שוב את יכולות המשחק שלו, מוכיח שהטווח והמנעד שלהן מתפרס הרבה מעבר ליכולות הבדרן שהוא מפגין לעתים הרבה יותר קרובות. ליא קניג כאמו, הדמות השתלטנית במחזה, משתלטת על הבמה ועל כל סצנה שלה ברעבתנות כובשת, חובקת כול וכל סולם קול. סצנת הדיאלוג שלה עם דבורה קידר, של האלמנה הוותיקה המנגחת את האלמנה החדשה, מי מהן (ובעלה) היא יותר משהו, היא פנינת משחק לוינית מרהיבה. גם קידר מפגינה נוכחות של חיית במה ותיקה ומנוסה, ולא מפחדת ללכת עד הקצה בתפקיד שני שהיא מגלמת בהצגה, שבו היא עושה קריקטורה גרוטסקית על נושא הזונה המזדקנת. שלושת החברים של מוריס, בגילומם של עמי סמולרצ'יק, אורי הוכמן ובמיוחד תומר שרון, עושים מטעמים מהבינוניות האנושית שלוין הפקיד בידיהם. ומיקי פלג, כחברתו הדחויה של שימל, מכמירת לב כמתבקש. משלימים את הגלריה בתפקידים קטנים ומדויקים יוסי סגל כאביו של מוריס וכאביה של חולדונקה ואנה דוברוביצקי כשיבולת נרד הבלתי מושגת. יעל רונן ביימה ברגישות עדינה את המחזה, ידעה לתזמן היטב את המחול הקומי של החיים בזבל שרוקדות הדמויות. גם תפאורת החלונות הנדלקים וכבים ומסתובבים, אשר הגיבורים מציצים מבעד להם בחיפוש אחרי מי יודע מה יותר טוב, זוהר ואחר, הם הברקה חיננית של התפאורנית, לילי בן-נחשון, שמשתלבת היטב באווירה הלוינית. התוצאה הכללית היא מחזה שזוכה לפרשנות ולביצוע יפים, שמעניקים לו ערך מוסף.
שורה תחתונה:
קומדיה לוינית טיפוסית, שווה במיוחד בזכות השחקנים.
"מוריס שימל", תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון חיפה. מאת: חנוך לוין. בימוי: יעל רונן; תפאורה: לילי בן-נחשון; תלבושות: ילנה קלריך; מוזיקה: רן בגנו; תאורה: קרן גרנק. משתתפים: אבי קושניר, ליא קניג, דבורה קידר, עמי סמולרצ'יק, אורי הוכמן, תומר שרון, מיקי פלג, יוסי סגל, רוברטו פולק, אנה דוברוביצקי. משך ההצגה: כשעה ו-40 דקות ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: היום שלפני האושר

ביקורת תיאטרון: איחש פישר

מועדון הספר הטוב: ראיון עם אלי עמיר

מועדון הספר הטוב: מה שנשאר

ביקורת קולנוע: חיים כמו שמכירים

לקהילת תרבות:

לחצו