ביקורת תיאטרון: מימונה

חנה אזולאי-הספרי, מחברת המחזה "מימונה", לא המציאה את "עוגן החגים", אותו תירוץ-סיבה דרמטית לקיבוץ בני משפחה בנסיבות חגיגיות המאפשר דינמיקה בינאישית אינטנסיבית, רבת אירועים ושיאים. תחשבו על כל הסרטים שחג המולד ו/או חג ההודיה הם מחולל מרכזי בהם (מ"חופשה משפחתית" ו"אהבה זה כל הסיפור" ועד "שכחו אותי בבית"), תיזכרו בסרטים ובמחזות ישראליים שנשענו על חגי ישראל ("לילסדה", "משפחה חמה"). אזולאי-הספרי עצמה כבר מיקמה מחזה קודם שלה (שאף הוא הועלה בבית ליסין) בחג משלנו, המחזה "סליחות" שמתרחש ערב יום כיפור. את "מימונה", זה ברור, היא ממקמת בחג הזה שבסוף פסח, שבמרוקו נחשב לחג כשלעצמו. מכאן ברור גם מראש שמדובר במשפחה מרוקנית - בהווי, במורשת ובמנהגים ייחודיים לעדה. וגם זו טריטוריה דרמטית מוכרת לאזולאי-הספרי, מכתיבה קודמת שלה, שהבשילה לאיכויות נהדרות בסרטה "שחור". אלא שנדמה כי כל מה שאזולאי-הספרי עשתה נכון והיטב ב"שחור", משתבש ב"מימונה". אם ב"שחור" הצליחה להציג משפחה ומציאות מאוד מסוימות בצורה מרהיבה ומעניינת שהייתה גם אמינה ומכבדת, המשפחה ב"מימונה" היא בעיקר קולנית, וולגרית, נלעגת ומעוררת אסוציאציות סטריאוטיפיות מהסוג הלא נעים. מקסים דהן הוא בעל חברת קייטרינג שפעם עשתה הרבה כסף אבל היום נסמכת על שירותים למפעל אחד, העומד בסכנת סגירה בגלל חשדות לזיהום מי תהום. אשתו, מרים, היא עקרת בית מתוסכלת ולא מוערכת על ידיו, שוויתרה מזמן על שאיפותיה ועל חלומותיה. יש להם שלושה ילדים: עלמה, הצעירה, תלמידת תיכון חדורת פרובוקציה שמבלה את מרבית שעותיה ברשת; חופית, עובדת סוציאלית שעדיין קצת מחפשת את עצמה ובינתיים עוד נתמכת בידי הוריה ועל כן לא ממהרת לגלות לאביה שהיא לסבית וחיה עם בת זוג שאיתה היא מתעתדת למסד את הקשר; ודור, שגם הוא חי על חשבון אבא, עושה תואר שני, פעיל למען עניינים ירוקים ועומד להתחתן עם מור, שעושה סטאז' במשפטים. מקסים דהן מזמין למימונה בביתו שר בממשלה שפעם היה חבר קרוב אבל בדרך לצמרת די דרך עליו. הוא מזמין אותו כדי לדבר על לבו שימנע את סגירת המפעל וכך יציל מקסים את ביתו מעיקול ואת פרנסת המשפחה. פרנסת המשפחה היא עול שמקסים סוחב מילדות, אז עלתה המשפחה, מינוס האב המיתולוגי - שנאלץ להישאר מאחור בגלל עיוורונו - ממרוקו. אצל מקסים הפירמידה המשפחתית היא מבנה נוקשה וברור, שהוא עומד בראשו.


בחלום ורוד מקסים היה רוצה גם לסדר לבנו עבודה אצל השר, כדובר. אבל הבן דווקא רוצה למחות נגד השר, לנצל את בואו כדי להפגין מולו ולחשוף את קנוניית הזיהום של המפעל. מור נלחמת לצדו במאבק הזה, משוכנעת כי מות אמה מסרטן נגרם בגלל הזיהום הזה. היא כבר לא ממש איתו בעניין החתונה כי דור, כך מתברר, נוהג כלפיה בבריונות מילולית ובאלימות פסיכולוגית. ממש כמו אבא שלו, שלא מבין ולא מסוגל להפנים או לקבל את התנהלות ילדיו או את העובדה שגם לאשתו יש רצונות, שאיפות ודעות משלה. ברגעי ההכרעה נדמה כמובן שהכול עומד להתפוצץ. כולם רבים עם כולם ומקסים אף שוקל לרגע מעשה קיצוני, אבל רק לרגע. בסוף, שהוא בכל זאת טוב, יש פיוס מסוים וכמובן - מופלטות. לכאורה רקחה כאן אזולאי-הספרי שורה של חומרים ראויים למלודרמה או לדרמה משפחתית שכזו, גם אם במינון יתר: פער דורות, זוגיות, יחסי הורים וילדים, פערי תרבות, סוגיות הגירה, פוליטיקה ושחיתות שלטונית, איכות הסביבה, מחאה חברתית, תרבות הרשת ועוד. למעשה, כולם זוכים לטיפול שטחי ומרדד ברמת המחזה ולביצוע וולגרי, צעקני ופלקטי על הבמה. מתי סרי עושה משהו שקרוב יותר לקריקטורה על נושא מרוקני אטום מאשר גילום דמות משכנעת. שרה פון שוורצה, כמרים אשתו, נדרשת לעצב דמות שבמשך יום אחד בחייה (ושעה וחצי של הצגה) צריכה לעבור כמעט כל מטמורפוזה ולהיות כמעט הכול, מטיפשונת כנועה שהשכלתה נשענת על טורי עצות במגזין נשים ועד אשת ברזל אסרטיבית, כולל כאבי בטן חשודים, בישולים ומריבות אינסופיות. זו דרישה מוגזמת, גם משחקנית מוכשרת כפון שוורצה. ליז רביאן כחופית היא היחידה בין הצעירים שלפחות נשמעת טבעית, במסגרת מגבלות דמותה. דרור דהן כדור יוצר דמות דהויה שחלק ניכר מההצגה גם קשה היה להבין את דבריו בגלל דיקציה גרועה. כן, וישנה גם דמות האב המנוח, הפייטן העיוור, ששר קצת, מהגג קצת ומטיל צל כבד על בנו, גיבור המחזה מקסים. דומה שבעת האחרונה מתרבים המחזות המקוריים החדשים שעושים שימוש כזה או אחר בסוג של אטיוד מוזיקלי, כאילו מדובר באיזה אביזר חובה אופנתי. ובכן - לא חובה, אפשר גם אחרת.
שורה תחתונה:
על חגיגת המימונה הזו אפשר לוותר.
"מימונה", תיאטרון בית ליסין. מאת: חנה אזולאי-הספרי; בימוי: כפיר אזולאי; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: אולה שבצוב; מוזיקה: אורי וידיסלבסקי; תאורה: עדי שימרוני. משתתפים: מתי סרי, שרה פון-שוורצה, דרור דהן, עלמה דהן, ליז רביאן, גלי בן-גיאת, אברהם כהן (לסירוגין עם עמנואל חנון). משך ההצגה: כשעה וחצי ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: במרחק אור ירח

ביקורת קולנוע: השוטר

ביקורת תיאטרון: אחרון ימיה

ביקורת ספר: נמסיס

ביקורת קולנוע: משחקי שלטון

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות