ביקורת תיאטרון: מכולת

"מכולת" הוא מחזה שמתרחש ביפו של 1970, בבית משפחה שממשיכה במידה רבה לחיות את עברה, בניסיון לדלג על פני משוכת ההווה העלוב לעתיד טוב יותר. הבית שבו מתגוררת המשפחה המורחבת בצפיפות ובדוחק מרופט הוא בית ערבי נטוש, מהסוג שניתן ללא מעט משפחות פליטים שהגיעו מאירופה בחוסר כל לישראל המתהווה (ע"ע ספרה הנוגע ללב של עליזה אולמרט, "פרוסה של ים"). הבית הזה הוא דירה באחוריה של המכולת שבבעלות המשפחה, וזהו לא רק מיקום פיזי, זהו מרחב הקיום האמיתי של הבית. מאחורי המכולת גרים יוסל ולייטשה, המכולתניק ואשתו, בנם בן ה-22 תנחום, שמיטתו אשר בסלון צמודה לחבית הדג מלוח ומרוחקת מספר פסיעות ממדפי הסחורה. במרפסת הסגורה גר אבי המשפחה, דב בר, ובמכולת עצמה ישן על מיטה מתקפלת אהרל'ה, אחיו של יוסל, משורר קומוניסט בנפשו ובלבו ועוזר מכולתניק בהווייתו. תנחום השמנמן חולם לעשות מכה בנוסח ראשית שנות השבעים של המאה העשרים: הוא משפץ טרקטור עם חבר במטרה להיכנס לעבודות העפר בתעלה. הוא גם חולם על ריבה, בתה של אסתר השכנה, שחזרה לגור עם אמה. אסתר, האחות הסיעודית, כמו בני משפחת מרינסקי מהמכולת, גם היא פליטה, גם היא מנסה לזכות בפיצויים מהגרמנים, בשילומים. ריבה, בתה היפה, התחתנה עם גבר אלים, נפרדה ממנו, חזרה עם תינוק לאמה, אך גם ככה היא מושא חלומותיו של תנחום. הוריו של תנחום, לייטשה ויוסל, בונים גם הם על כספי השילומים, שהם ממתינים להם כבר שנים. החלום שלהם, ובעיקר של לייטשה הארצית, המעשית וקפוצת היד, הוא דירת שיכון בבת ים שבה יהיה לתנחום חדר משלו ולה וליוסל תהיה מכולת דה לוקס. גם לאהרל'ה, אחיו של יוסל, יש חלומות משלו ואין בהם מכולת, לא ביפו ולא בבית ים. אבל לדב בר, אבי הבנים והתובע הישיר של הפיצויים בזכות בית המסחר שהיה למשפחתו בפולין, יש תוכניות משלו. הן לא כוללות "בית זקנים" - שאליו רוצים לייטשה ויוסל להעבירו - ולא דירה בבת ים. הוא רוצה להקים עסק של מכבסות אוטומטיות בכסף שעוד יגיע. כולם רותמים את עגלות חלומותיהם לפני הסוסים, ונשארים בסוף עם שברי חלומות מנופצים. בדרך מתחוללים בזירה המשפחתית הדחוסה והקטנה קרבות מרים וקשים במלחמה המשפחתית שאין לה סוף. הם נלחמים שם על מה שהיה ומה שכל אחד מהם זוכר שהיה; על הכבוד שאבד ועל זה שאולי עוד יושב; על הזכות לאהוב, על אהובים ואהבה; על מה שנותר ומה שאפשר; על דמותם ותדמיתם; על הנאות קטנות ומכאובים גדולים; על חשבונות פתוחים וחשבונות כספיים; על הזכות לחלום ולהגשים חלומות. על יצר החיים ויצריות החיים, על הישרדות ושרידים, על מה שלא ייגמר לעולם ומה שלא היה מעולם, על זרות שאי אפשר להתנער ממנה ועל שייכות בלתי מושגת.


מיטלפונקט כתב (ושיפץ והתאים מעט לגרסה בת זמננו) מחזה חכם וחזק, כואב ומצחיק, מחזה שמשרטט בדיוק עז צבעים וריחות (אפשר כמעט להריח את הדג מלוח) את הישראליות הייחודית של פליטי שואה שביקשו בכל כוחם ומאודם להיות בני הארץ, ולא יכלו בשום אופן להניח את עברם מאחוריהם. המכולת של מיטלפונקט היא נ.צ. במפת הישראליות, בהיסטוריה הנפשית של החברה הישראלית. המכולת ההיא הייתה לא רק נקודת המפגש של לחם שחור וגבינה צהובה וגם לא רק של רכלני השכונה שבחשו זה בחייו של זה. זו הייתה נקודת מפגש בין עבר והווה ועתיד של כל האנשים הללו, נקודת מפגש בין זיכרון למציאות, בין יש לאין להיה-או-לא-היה, בין תרבויות, בין "שם" ל"כאן", בין אז לעכשיו, בין מבט קדימה למבט אחורה. "מכולת" הוא מחזה מרתק, דחוס, עסיסי וריאליסטי. מיטלפונקט, המחזאי והבמאי, ידע לא רק לטוות עלילה בימתית כובשת, הוא הצליח גם ליצור שורה של דמויות מובחנות ורבות עוצמה, כל אחת לפי אופייה, ולהפקידה בידי שחקנים שעושים איתן מלאכת מחשבת משחקית. תיקי דיין, כלייטשה שפורטת הכול בחיים לפרוטות וללירות, עושה מטעמים מדמות הפולנייה, החנוונית, האישה הארצית-מרירה-מעשית, השורדת התמידית. כשהיא בוחשת את ירקות הסלט ל"ילד", חוטפת - בידיים - שאריות סרדינים ספק מקולקלים או מתנצחת עם יוסל, בעלה, ברור לגמרי שהיא מהאנשים שגם ברגעים הכי איומים - ויש לה כאלה - תעשה הכול כדי לשלוט בחיים ולא לתת להם לשלוט בה. אבי אוריה, שבהפקה המקורית גילם את תנחום, הבן, מגלם הפעם את אביו, את יוסל המכולתניק. האיש הרכרוכי לכאורה, זה שהכול בורח לו בין הידיים, זה שחי ועושה מה שצריך ומרשה לעצמו הנאות חיים רק בגודל של תיק ג'יימס בונד או "ממזג אוויר". אוריה מעצב נעבעך מכמיר לב שפשוט בא לנחם אותו ולחבק אותו קצת. יוסי גרבר כאבי המשפחה דב בר, הספק מבולבל, מסתער בתאוותנות על התפקיד העסיסי שהוא עושה ממנו מטעמים. עוד אחד שחוגג על תפקידו הוא יצחק חזקיה, כמשורר המעוך שכותב ביידיש, השפה שכמו שמזכירים לו במחזה איש אינו מעוניין לקרוא בה בכלל, ודאי לא שירה. גרבר כובש בהחצנה ובפיזיות גדולה, חזקיה עושה את זה בכאילו אנדרסטייטמנט נכלם, ושניהם כובשים, כל אחד בדמותו. יניב לוי מתמודד היטב עם דמותו של תנחום, שאמנם נולד "שם" אבל גדל וחי רק "כאן", והמרד שלו בהוריו הפליטים שורדי השואה הוא סוג של משימה בלתי אפשרית, כי הוא בבת העין שלא יכול לעשות רע, ולכן אוטומטית כל מה שהוא עושה הוא סוג של אכזבה. גם חנה רוט כגברת בוקסנבוים הרכלנית והחטטנית ששמה את עינה - ולבסוף גם את ידה - על אהרל'ה, עושה קלאפטע ראויה לשבח.
שורה תחתונה:
מחזה מצוין, הצגה נהדרת ומפגן מרהיב של שחקנים מעולים.
"מכולת", התיאטרון הקאמרי ותיאטרון בית ליסין. מאת: הלל מיטלפונקט ובבימויו. תפאורה: נטע הקר; תלבושות: עפרה קונפינו; מוזיקה: אורי וידיסלבסקי; תאורה: קרן גרנק. משתתפים: יוסי גרבר, תיקי דיין, אבי אוריה, יצחק חזקיה, יניב לוי, חנה רוט, מיטל אבני, דנה שרייר, יוסי קאנץ, עוז ניסן, מיכאל גמליאל. אורך ההצגה: כשעה וחצי עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: מוריס שימל

ביקורת ספר: היום שלפני האושר

ביקורת תיאטרון: איחש פישר

מועדון הספר הטוב: ראיון עם אלי עמיר

מועדון הספר הטוב: מה שנשאר

לקהילת תרבות:

לחצו