ביקורת תיאטרון: מלכת היופי של לינאן

"מלכת היופי של לינאן". צילומים: ז'ראר אלון

"מלכת היופי של לינאן" הוא מחזה של המחזאי (והתסריטאי) האירי מרטין מקדונה משנת 1996. המחזה עוסק במאזן אימה בין אם ישישה, מניפולטיבית ואגואיסטית לבין בתה הרווקה בת ה-40, מורין, שחיה איתה בבית דל בכפר האירי הנידח לינאן וחולמת להיחלץ מחייה העלובים. מאזן האימה בין השתיים מופר כשמסתמנת הזדמנות למורין בדמות תחילתו של קשר עם פאטו, בן הכפר שהרחיק לאנגליה לעבוד כפועל. הסיכוי לשינוי הופך את מערכת היחסים הדיספונקציונלית בין כה וכה בין השתיים למלחמה של ממש, שבה כל אחת מהן הולכת בדרכה עד הסוף ההרסני.

על פניו נראה שיש כאן כל המרכיבים המתבקשים ליצירת הצגה מוצלחת: דרמה משפחתית טעונה שבמרכזה יחסי אם-בת עם הבטחה להומור שחור, מתרגם עם קבלות (דורי פרנס), במאי רב מוניטין, בעיקר של מחזות העוסקים ביחסים בינאישיים במשפחה (חנן שניר) ושתי שחקניות שראויות ומסוגלות לדו-קרב בימתי כזה (ליליאן ברטו ודבורה קידר). ובכל זאת, זה פשוט לא עובד. המחזה עצמו, מדשדש לאורך חלקים ניכרים באיטיות שאמורה אולי לקבוע את הטון, האווירה ויחסי הכוחות, אבל בעצם מיתרגמת לסחבת איטית ועגמומית, לא מספיק מעניינת או מעוררת אמפתיה, ולחילופין לא מספיק מצחיקה או מסקרנת.

משום כך ארסנל ההפתעות ששומר המחזאי לחלקו האחרון של המחזה, שבו מתפוצצת השגרה העוינת בין האם לבתה, חושפת סודות מהעבר ומניעה מהלכים מפתיעים, כבר לא ממש מצמית את הקהל או מדביק אותו לקצה הכיסא. הרוב, איכשהו, גם ברגעי תפניות ותגליות, מתמסמס כמו זיקוקים קטנים הכבים מהר בסוג של ערפיליות נכאה השורה על המחזה ואינה מתפוגגת, קצת כמו הסגריר האירי שהאפקטים הבימתיים מבקשים לשכנע בו (נו, כן). הדרמה של המחזה עטופה בהגדרה בהומור שחור. לא אכנס להתפלפלות הומור שחור מהו, אומר רק שחלק לא קטן ממה שמעורר צחוק בקהל הוא דיבורים בוטים, השתלחויות, גסות רוח או נאצות הדדיות. 


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


הבימאי חנן שניר קיבץ ארבעה שחקנים להצגה, שהיא בעיקרה דואט לשתי שחקניות עם עיטורים גבריים קלים מסביב. אמנון וולף כפאטו דולי המחזר אחרי מורין ודניאל סבג כאחיו הצעיר וחסר האחריות עושים את שלהם, אבל חלקם במתרחש ישירות על הבמה הוא, כאמור, מינורי למדי. העיקר הוא הדו-קרב המתמשך בין דבורה קידר לליליאן ברטו. קידר היא שחקנית עסיסית עם קילומטראז' בימתי מהארוכים ביותר על בימות הארץ. ליליאן ברטו היא שחקנית מעולה ("אוגוסט מחזו אוסייג'", "העז או מי זו סילביה"), שמסוגלת למנעד רחב של דמויות וביצועים. ולמרות היכולות, הכישרון והניסיון של השתיים הללו, החיבור ביניהן כאן מתפספס, למרבה הצער.

לקידר יש הבלחות, בעיקר ברגעים קומיים שהיא מצליחה לנצל. לברטו יש רגעים שבהם היא מצליחה לגעת או לזעזע, למשל - ומבלי לגלות יותר מדי - הרגע שבו היא מבינה מה עשתה ומחליטה כיצד להציג זאת, שהוא רגע בימתי מעורר חלחלה. אבל ככלל, משהו במשחקן של השתיים לא משכנע עד הסוף - לא במערכת היחסים המעוותת שביניהן, לא באישיות המורכבת של כל אחת, שנחשפת בהדרגה לאורך המחזה. אם להשוות זאת לביצועי זימרה, אף אחת מהן איננה מזייפת ממש, אבל אף אחת גם אינה מגישה ביצוע מרטיט, מלא צבע ועוצר נשימה.

בסיכומו של דבר, ההצגה נעדרת את אותו קסם תיאטרוני שהופך את מה שמתחולל על הבמה למשהו שנוגע בחיים. "מלכת היופי של לינאן" נותרת רק הצגה, וככזו - גם מרוחקת וזרה. ולא בגלל שהיא מתרחשת במקום שבו יורד גשם גם בקיץ.

שורה תחתונה: עדיף לראות את ליליאן ברטו ודבורה קידר בהצגות אחרות. 

"מלכת היופי של לינאן", תיאטרון הבימה. מאת: מרטין מקדונה. תרגום: דורי פרנס; בימוי: חנן שניר; תפאורה: אלכסנדרה נרדי; תלבושות: ארז מעין; מוזיקה: אלדד לידור; תאורה: מאיר אלון. משתתפים: ליליאן ברטו, דבורה קידר, אמנון וולף, דניאל סבג. משך ההצגה: כשעתיים, כולל הפסקה

לקהילות פנאי:
לחצו