ביקורת תיאטרון: מנדרגולה

כשעלו האורות באולם בית ציוני אמריקה בתום ההצגה "מנדרגולה" של אנסמבל צעירי בית ליסין, ראיתי סביבי ים של פרצופים שלכולם, כמו לי עצמי, היה מרוח חיוך גדול על הפנים. זה מה שעושה ההפקה הזו לצופיה, מוציאה אותם בתום שעה וחצי של צפייה בעלילה אחוזת רוח שטות ססגונית ומלבבת, במצב רוח טוב, בתחושה של כיף גדול. "מנדרגולה" היא כמו ממתק איכותי ומהנה בתפריט המציאות הסגרירית. מדובר בעיבוד שכתב לפני שנים (הועלה לראשונה ב-1970 בתיאטרון חיפה) יעקב שבתאי למחזה הקלאסי של ניקולו מקיאוולי. בגרסתו של שבתאי מדובר בלהקת שחקנים המעלה הצגה בנוסח הקומדיה דל ארטה (עלילה פשוטה-פשטנית, דמויות סטריאוטיפיות, אלתורים, גאגים פיזיים, הרבה צבע, המולה, טעויות ותחבולות), שעניינה בעל מזדקן קנאי וקמצן המתאווה עד אין קץ לבן, אשתו הצעירה והסקסית המופעלת כמריונטה בידיו ובידי אמה המניפולטיבית, מאהב רב ביצועים ומפיל נשים המתאהב באישה הנ"ל; משרתו הנאמן והקצת תחמן; כומר אכול זימה כבושה; אלמנה שטופת פנטזיות חטא על הכומר; מנהל להקה שמפעיל את הקהל ולעת מצוא הוא גם פרח כמורה תאוותן, וליגוריו אחד, עסקן-תככן שידו בכל, מין מאכער מהזן הנוכלי, אבל בחן. מה זה בחן, בגילומה של דיקלה הדר, כולל שפמפם, ראסטות ונענועי אגן גבריים. גלעד קמחי לקח את הטקסט של שבתאי והוסיף לו עדכונים ושפצורים ברוח הימים האלה ובדיוק במידה - זה אף פעם לא עובר את גבול הטעם הטוב, ונותר תמיד כנגיעות מרעננות שמעניקות ממד של עכשוויות לקומדיה הקלאסית הוותיקה. בכלל, קמחי, שלמרות גילו הצעיר (28) מתפקד פה כמבוגר האחראי על האנסמבל הצעיר גם הוא הזה, עושה עבודה נפלאה, מלאת המצאה והשראה, הן בבימוי והן בכוריאוגרפיה של ההצגה, שהממד הגופני בה הוא מרכזי. ההצגה לכל אורכה היא סוג של מחול מתוזמן היטב, שמגיע לשיאו לקראת הסיום בריקוד החיזור המיטתי שהוא כשלעצמו מחול מטורף, וירטואוזי ומשעשע להפליא. את "מנדרגולה" ראיתי כבר פעם בעברית-שבתאית ב-1996, בביצוע צעירי הבימה בבימויו של אילן רונן. זכרתי אותם לטובה על חיוניותם, מוזיקת כלי ההקשה הנהדרת של בוריס סיחון, המסכות המרהיבות וחבלי הכביסה שקיבלו אז את פני הבאים לאולם. לפעמים קצת מסוכן לבוא לראות הפקה חדשה של הצגה הזכורה לטוב מהעבר, אבל במקרה של "מנדרגולה", כבודו של הזיכרון הטוב מאז במקומו מונח ולא קשור לכך שההפקה הנוכחית היא פשוט קסם רב צבעים, אנרגיה וכישרונות.


כוחו של האנסמבל הזה, שכבר הוכיח את עצמו בהפקה נהדרת אחרת ושונה לגמרי - "חלום של לילה בלב קיץ" השייקספירי - הוא בתיאום, בשילוב ובשיתוף המצוין בין השחקנים. כולם, כך נדמה, מוציאים את המיטב האחד מהשני, וביחד יוצרים חוויה תיאטרונית מגובשת, מלוטשת, מבריקה ואחידה באיכותה הגבוהה. כל אחד מהם עושה תפקיד מצוין ולכל אחד רגעי השיא שלו. דיקלה הדר היא הנוכל הכי חינני בסביבה - שהוא בכלל שחקנית בתחפושת. ידידיה ויטל מפעיל את הקהל בקשב וביכולת של סטנדאפיסט מנוסה. טל-יה יהלומי-לוי נהנית כמעט כמו הקהל מרגעי הטירוף שלה; דניאל אפרת ככומר מגמיש את חוקי המוסר כמעט כמו את גופי המשתתפים. הילה זיתון כאמא המניפולטיבית עושה מטעמים מהדמות; יוסי טולדו כבעל הקמצן-שתלטן הוא וירטואוז של קומדיה פיזית; שלומי טפיארו ואסף בן-שמעון הם הזוג המוזר של האדון המאוהב (לא מעט בעצמו) ומשרתו החכם, ורויטל זלצמן מראה מה זה מהפך, ונהפכת מטיפשונת בובתית לנמרה טורפנית. על הבמה ניצב קרון של להקה נודדת מפעם, שמתפקד ככל מה שנחוץ לקידום העלילה המטופשת בחן, מכנסייה ועד מיטה. התפאורה של ערן עצמון מתכתבת בצבעוניות עליזה עם התלבושות המושקעות ורבות הפטנטים של אולה שבצוב. המוזיקה של אמיר לקנר משתלבת יפה במהומה המאורגנת להפליא של העלילה המתרוצצת על הבמה, וכל אלה תורמים לעבודת האנסמבל, שביחד הוא לבטח יותר מסכום חלקיו. התוצאה הסופית היא הפקה ססגונית, שובבה, קופצנית, מצחיקה, משמחת ומשעשעת שפשוט עושה טוב על הנשמה.
שורה תחתונה:
הפקה מעולה ורבת השראה, בביצוע אנסמבל מלא כישרון ואנרגיה.
"מנדרגולה", תיאטרון בית ליסין. מאת: יעקב שבתאי, בעקבות ניקולו מקיאוולי; בימוי וכוריאוגרפיה: גלעד קמחי; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: אולה שבצוב; מוזיקה: אמיר לקנר; תאורה: קרן גרנק. משתתפים: דיקלה הדר, ידידיה ויטל, יוסי טולדו, רויטל זלצמן, שלומי טפיארו, הילה זיתון, דניאל אפרת, טל-יה יהלומי-לוי, אסף בן-שמעון. משך ההצגה: כשעה וחצי, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: מסעותי עם ורה

להקת המחול של אנטוניו גאדס מגיעה לישראל

ביקורת קולנוע: נאום המלך

ביקורת תיאטרון: זהב טורקי

אלבום חדש: קירות ורוח

לקהילת תרבות:

לחצו

לשימושון תיאטרון:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות