ביקורת תיאטרון: מקסי ואני

"מקסי ואני". צילומים: דניאל קמינסקי

הלל מיטלפונקט חוזר לבחון את הישראליות במחזהו החדש "מקסי ואני", כשהפעם במרכז דמותו של הטייקון הישראלי ויחסנו אליו, כלפיו ואיתו. אותנו, כלומר את האני הקולקטיבי, מייצג במחזה "אני" אחד מסוים: הגיבור, שהוא גם סוג של מספר - אלכס, התגלמות הישראלי הצעיר העכשווי. אלכס הוא כבן 30 ומשהו, נשוי - לא ממש באושר, אבל בסוג של השלמה מודעת - לאילה, כוכבת ילדים טלוויזיונית שמגלמת דמות שעימה היא מזוהה (תרתי משמע), ארנבונת. אלכס עובד בחברת ייעוץ מהסוג הסינתטי במגדל משרדים יוקרתי, ויום אחד הוא פוגש במעלית את מקסי, טייקון מעורר הערצה-יראה-סלידה שחולש לא רק על אימפריה כלכלית עצומה, אלא גם על המגדל, שמשרדיו שוכנים בראשו ועל כן הוא מכונה מקסי-לנד.

חלומו הגדול של אלכס, מאז ומתמיד, היה קפיטלסטי במהותו - עושר שיביא עמו אושר - למרות שגודל בידי סבתו הקומוניסטית (הוא התייתם בגיל שנתיים מהוריו) שממשיכה לגור בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. הוא מקבל ממקסי הצעה מפתה (ומעוורת) לעבוד אצלו בתור עוזרו האישי. שלוש שנים הוא הולך ומשתעבד למקסי, לכסף ולכוח, צובר בונוסים שמנים, רכוש וידע, שאף אחד מהם לא מגביר את אושרו. ההפך הוא הנכון: אשתו מבאסת אותו יותר ויותר, הטיפול הזוגי אינו מועיל, לחייהם פולש בעידודה שוב ושוב חברה הקולנוען אורסון, ואלכס עצמו מתאהב בליאה, בתו המפונקת של הטייקון שמגיעה מלונדון, שם היא גרה, לחופשה קצרה בארץ.

הכול עוד מסתבך כשמקסי משתלט על חוות אלפקות השייכת לחבר של אלכס מהצבא, בחור שאותו אלכס הציל בזמן השירות. עכשיו, מבלי שהבחין בכך, אלכס נהפך בידי מקסי לשותף פעיל בחיסולו של אותו חבר. כשאלכס מבין את כל הדרכים שבהן מקסי עבד עליו וניצל אותו, הוא מתפטר. אם לא די בקריסת הקריירה שלו, גם יחסיו עם אשתו הבוגדנית מגיעים לסיומם, וחמור מכול - סבתו האהובה חולה במחלה סופנית. אבל בדיוק כשהסבתא מסבירה לו שאי אפשר לטרוף עם הזאבים ולהתאבל עם הכבשים, אלכס מתפכח סופית ועושה בעצמו בית ספר למקסי, כל הדרך לסוף הטוב, שיש בו גם רומנטיקה.

מיטלפונקט מיומן ומוכשר בכתיבת ובעיצוב פיסות מציאות ודמויות ישראליות משכנעות ואותנטיות בדיבורן ובהתנהלותן, וכך גם במחזה הנוכחי. מי שהופך את הסלט הישראלי א-לה מיטלפונקט הזה לחוויה מיוחדת הוא יגאל נאור, המסתער ברעבתנות על תפקיד מקסי. נאור, שחקן בעל נוכחות רבת עוצמה, הופך את מקסי לפצצת אנרגיה ממגנטת. מקסי שלו הוא התגלמות הטייקון העממי-עסיסי-דורסני, מפלצת מניפולטיבית ובה בעת אישיות כריזמטית. נאור - בשפת גופו ובקולו הרועם, בעיניים שרושפות ניצוצות עד קצה האולם, בכל מחווה ותנועה - כובש, מהפנט, מצמית ומחניף, ומהדהד באותנטיות מבהילה-מקסימה שורה של טייקונים מהחיים, הנראים מוכרים ממהדורות חדשות וממדורי הכלכלה והחברה. הסצנות שלו מנגן באקורדיון ושר במלוא גרון שירי ארץ ישראל בסגנון עדות האלפיון המסתחבק-מזמר בציבור הן מופת משחקי-מבדר.


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


עוד פנינת משחק מספקת מרים זוהר, הפעם בתפקיד משני, של הסבתא של אלכס. בחולצת משבצות שמוטה, נעלי עבודה וכובע מצחייה, זוהר גונבת סצנות בלי להתאמץ כסבתא רושקה הקומוניסטית המפוכחת, אחת שיודעת שכל האידיאולוגיות הגדולות התמסמסו בידי אנשים קטנים וקטנוניים, ששום דבר הוא לא בדיוק כמו שהיה צריך להיות, ושלא נורא למות אם חיים כמו שרוצים. 

שלומי טפיארו מגלם את אלכס הצעיר שמתמודד מול מקסי, גיבור הסיפור הנאיבי בהגדרה, שמתפכח בעל כורחו ונהפך בסוף לשועל לא פחות מתוחכם ומסוכן מהאיש שבנה ושהרס אותו. טפיארו, כבן דמותו, סימפתי ומעורר אמפתיה, אבל גם כשהוא נהפך לדמות כוחנית הוא לא באמת נהפך למקסי 2 וגם לא מקרין נוכחות עוצמתית מהסוג של מקסי-נאור.

מבחינה מבנית בחר מיטלפונקט להפקיד את הסיפור בידי גיבורו, אלכס, שמתפקד חלק מהזמן כמספר המשחזר, ובהמשך משתף את הצופים בסיפור קורותיו מאז ועד הלום. זהו אמצעי תיאטרוני ידוע, מקובל ולגיטימי להנעת עלילה, ובכל זאת לא אהבתי את השימוש בו כאן. הוא נראה לי כסוג של פתרון קל, ולא כאמצעי מתחייב או כזה שתורם ממד נוסף למחזה. דרך סיפור העלילה ובתוכו מעלה מיטלפונקט שורה של דילמות רלוונטיות ומעניינות ומציג אמירות מחודדות וראויות לדיון, אבל גם מקפיד לא להעיק יותר מדי ולכן הדברים מתנקזים לסוף טוב סגור ומספק, הפי-אנד שבו כמעט הכול נפתר, כולל באגף הרומנטיקה. חובבי סוף-טוב וכל מי שבאים לתיאטרון בעיקר בכדי להתבדר ולהתאוורר, ודאי יאהבו את זה ויתענגו על אקורד הסיום החיובי, שמאפשר בהחלט להשאיר מראש את הטישיו בבית. 

שורה תחתונה: בעיקר כדי ליהנות מהטייקון העסיסי, הכובש-רומס של יגאל נאור. 

"מקסי ואני", תיאטרון בית ליסין. מאת ובבימוי: הלל מיטלפונקט; תפאורה: במבי פרידמן; תלבושות: אולה שבצוב; מוזיקה: אורי וידיסלבסקי; תאורה: אורי מורג. משתתפים: יגאל נאור, שלומי טפיארו, נתי קלוגר-רוזנברג, אבישי מילשטיין, מרים זוהר, מיכל קירזון, טל-יה יהלומי-לוי, ארז שפר. משך ההצגה: כשעה ו-40 דקות, ללא הפסקה



לקהילות פנאי:

לחצו