ביקורת תיאטרון: מראה מעל הגשר

ארתור מילר הוא קלאסיקה אמריקנית מודרנית. "מראה מעל הגשר" הועלה לראשונה בארצות הברית ב-1955 והדהד היטב את אמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה, אמריקה הגועשת בגלי הגירה, מתאוששת ממשברים כלכליים, משתנה חברתית, אמריקה שמאייתת את החלום האמריקני ומתפכחת מול סדקי שברו. יותר מ-50 שנה אחרי שנכתב ממשיכות המילים של מילר ודמויותיו לשרטט בדייקנות את הדילמות האנושיות שהוא מגדיר, להציב מראה אנושית צלולה מול בבואת חיינו. "מראה מעל הגשר" בהפקת בית ליסין מחבר את המחזה העשיר הזה עם במאי מוכשר שהוא גם מתרגם מיומן ומחזאי מוצלח בזכות עצמו ועם שחקן נפלא, רב גוונים, עוצמה וצבעים בתפקיד הראשי, שהוא ציר ההצגה כולה. התוצאה היא פשוט תיאטרון טוב, המעניק לצופה חוויה ייחודית, אינטלקטואלית-רגשית, שגורמת לו לשבת מרותק וקשוב במהלך ההצגה ולצאת ממנה טעון ברגשות ובמחשבות. במרכז הסיפור ניצב אדי קרבונה, פועל נמל ממוצא איטלקי, בברוקלין של ראשית שנות ה-50 במאה ה-20. הוא נשוי לביאטריס, עקרת בית, ושניהם ביחד מגדלים מילדות את קתרין, בת אחותה, שהיא כבר אישה צעירה על סף חיים משלה. הם משכנים בביתם צמד אחים, מרקו ורודולפו, בני דודים של ביאטריס שמוברחים לתוך ארצות הברית באופן בלתי חוקי כדי לעבוד ולעשות כסף. מרקו הנשוי מקווה לממן את משפחתו הנמקה בסיציליה ולחזור לשם בתוך שנים אחדות. רודולפו, לעומתו, חולם להגשים את החלום האמריקני כולו, כולל הכול. קתרין מתאהבת ברודולפו. הוא נאה, הוא יודע לשיר ולרקוד ולהקסים בחורות, יש לו חלומות גדולים ואופטימיות גדולה עוד יותר. רודולפו מתאהב בה. אדי מתקשה לקבל את הדברים. הוא בכלל מתקשה לשחרר את קתרין, לראות בה אישה עצמאית שלעולם לא תהיה שלו, לא עוד ילדתו הקטנה. הוא אוהב אותה, הוא מאוהב בה באפלת לבו. אשתו ביאטריס רואה ברומן בין הצעירים הזדמנות לנתק את הכבלים הלא בריאים בין בעלה לאחייניתה, כבלים המעיקים כאבן רחיים על נישואיה המתפוררים תחת המשא.


בהתחלה אדי מנסה לשכנע. אחר כך לאיים. ולסכסך. ולבסוף, נואש, הוא עושה את הבלתי ייעשה. כולם משלמים מחיר נורא על כך, כל אחד מתבוסס בכאבו, בבדידותו, בייאושו. כולם - ובראשם אדי, שחולל את כל ההרס האנושי ומתרסק לרסיסים בין שברי חייו. אין ספק שאדי קרבונה הוא תפקיד מסוג תפקידי החיים. רבים וטובים התמודדו, בהצלחה כזאת או אחרת, עם התפקיד במשך השנים בעולם, וביניהם ואן הפלין (בהפקה הראשונה בברודוויי), מייקל גמבון, אנתוני לפליה ובימים אלה עושה אותו ליב שרייבר בברודוויי (כשגונבת ממנו את תשומת הלב סקרלט ג'והנסון כקתרין). גם בארץ הועלה המחזה כבר מספר פעמים כשאת אדי גילמו מישה אשרוב (ב-56' בהבימה), יוסי בנאי (ב-90' בהבימה, ואגב: הוא גילם את רודולפו בהפקה הראשונה ב-56') וג'וליאנו מר (ב-99' בהבימה). אדי קרבונה של יגאל נאור הוא נוכחות רבת עוצמה וייצרית, הוא אדם מורכב, מיוסר, כריזמטי, בודד, מופנם ורועש, הוא הר געש על סף התפרצות תמידית, הוא סערה מאיימת להתרחש, הוא מפחיד ומכמיר לב, מטיל אימה ומעורר חמלה, מבקש חיבוק ושולח אגרוף קמוץ. נאור הוא קרבונה מכל הלב והנשמה, בכל רמ"ח אבריו הנפרשים ונשמטים, בכל גווני קולו הרועם והלוחש, המתחנן ומשדל, המצטחק וזועק ונשבר. הוא פורט על כל נימי הרגש של הצופים כנגן וירטואוז. הוא אדי נפלא ובלתי נשכח. זו אמנם ההצגה שלו, אבל למזלו הטוב לוהקו לצדו בתפקידים מרכזיים עוד שחקנים שעושים עבודה מעולה. רבקה נוימן כביאטריס, אשתו, מטעינה רבדים ועוצמה ועושר בתפקיד האישה העכברית לכאורה של אדי הדומיננטי. היא מצליחה לעצב דמות מעוגלת, אמיתית, מלאה חוכמת חיים, מרגשת ונוגעת ללב. תענוג גם להקשיב לה ולנאור, שניהם בעלי דיקציה מופלאה ושליטה בקול, שכל מילה שיוצאת מפיהם ברורה, צלולה ושלמה. אבי אוריה, בתפקיד אלפיירי, עורך הדין והמספר, גם הוא מצוין בתפקיד שהולם את מידותיו כמו החליפה שלגופו. גם הדס מורנו הצעירה מרשימה מאוד כקתרין הילדה-אישה, שמודעת-לא-מודעת להשפעתה על הסביבה, שרוצה לצאת לעצמאות אבל מפחדת להתנתק. קתרין שלה סקסית ותמימה, מבינה ולא מבינה, מפתה ופתיה, ילדותית, מתריסה ותלותית, וברור לגמרי מה יש בה שמושך כל כך גם את אדי וגם את רודולפו.
שורה תחתונה:
כשיגאל נאור פגש את ארתור מילר. חוויה תיאטרונית כובשת.
"מראה מעל הגשר", מאת ארתור מילר, תיאטרון בית ליסין. תרגום ובימוי: הלל מיטלפונקט, תפאורה: ערן עצמון, תלבושות: אורנה סמורגונסקי, מוזיקה: אורי וידיסלבסקי, תאורה: רוני כהן, תנועה: גלעד קמחי, קרבות במה: אילן גזית, הדרכה קולית: יובל שפירא. משתתפים: יגאל נאור, רבקה נוימן, אבי אוריה, הדס מורנו, דרור דהן, דן קסטוריאנו, אלון פדות, איציק קריחלי, איתי בלייברג, אייל קנטוב ושי פיינברג

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: חיוך של דולפין

ביקורת תיאטרון: ימי שלישי עם מורי

ביקורת ספר: אוניית המגדלור

ביקורת תיאטרון: כסף עובר ושווא

ביקורת קולנוע: זה מסובך