ביקורת תיאטרון: משפחה חמה

ענת גוב יודעת לכתוב היטב את הישראליו?ת, בעיקר את צדדיה המצחיקים-מגוחכים-מחוספסים-דוקרניים. עדנה מזי"א יודעת לקחת את החומרים של גוב ולהושיב אותם בפי השחקנים שעל הבמה. החיבור בין שתיהן, שכבר הוכיח את עצמו לא אחת ("חברות הכי טובות", "עקר בית" לדוגמה), נחשב לסוג של הבטחה מראש ללהיט בימתי. "משפחה חמה" בעצם מציית לנוסחה הזו. גוב שוב לקחה פיסות ישראליו?ת מוכרות ולחצה במקלדת על נקודות הצחוק, הגיחוך והאבסורד שבהן. מזי"א שוב קיבצה לבמה חבורת שחקנים מיומנים, מכונת הצחוק עובדת על טייס אוטומטי והקניינים לבטח רבים לאן ההצגה תגיע קודם ואיפה תועלה ביותר הופעות. גם אני צחקתי לא מעט במשך ההצגה וזיהיתי במעמדים ובדיאלוגים המשפחתיים הרבה דברים מוכרים מידע אישי. ובכל זאת, לא באתי על סיפוקי. קצת כמו אדם רעב שבא לארוחה וגילה שמגישים לו רק קציפת קינוח אוורירית. כשלעצמה, הקציפה הייתה חביבה, אבל אני הייתי רעבה.


הסיפור עוסק בריטואל הישראלי המוכר של ארוחת ערב משפחתית שבועית של יום שישי אצל סבתא, שמשתבשת לחלוטין כשאחת מבנות המשפחה - הבת האחראית שתמיד עושה את הדבר הנכון כמובן - מודיעה על כוונתה להיעדר מהסדר המשפחתי השנה. סוף העולם, כידוע. אלא שאם עד כאן הכול די סביר והגיוני למציאות הישראלית, הרי שכאן נוקטת גוב במהלך עלילה כה מופרך שקשה היה לי לבלוע אותו, למרות שהוא אמצעי המספק כר נרחב לעוד שלל בדיחות והשתלחויות על חשבון מנהגים וגינונים ישראליים משפחתיים. זאת ועוד: גוב עוצרת לעתים את שטף העלילה כדי לספק לקהל הארות, הערות ותובנות על הדמויות ועל המתרחש בעזרת אבי המשפחה המנוח, שקולו המהדהד (באקו) מפרשן את כל מה שבעצם די מובן מאליו. יוסי גרבר אמנם נראה נפלא כמנוח המשוטט בביתו ומפריע לעלילות משפחתו, אבל לשם מה זה נחוץ? הרושם הוא שזה סוג של פתרון קל להכניס עוד כמה בדיחות ואמירות שלא נמצאה דרך לשלב אותן בין שאר הדמויות וההתרחשויות השוטפות ולא רצו לוותר עליהן. בתוך המשפחה החמה הזו יש כמובן ייצוג לדמויות שמוכרות מכל משפחה ממוצעת בערך: הסבתא שמנהלת את חיי כולם ביד רמה וערמומית ובלי ברקסים, הבן החכם והמוצלח אך הרופס מול אשתו ובנו, אשתו היאפית המפונקת והמטורללת קלות, הבת הטובה והאפרורית שאף פעם לא מרדה, הנכד האסטרונאוט שחזר מהמזרח עם ג'וקים בראש ואישה ביד, הנכדה המיליטריסטית המורעלת. כמעט כל הדמויות הללו בגרסת המשפחה הזו הן סוג של קריקטורה. מה שהיה עובר לגמרי בסדר אלמלא השתחלה לתוך הצחוקייה הזו שרית וינו-אלעד, שמצליחה לגלם דמות אמיתית, משכנעת ומעוגלת שלא רק מצחיקה, אלא גם נוגעת ללב, מה שהופך את כל האחרים לסוג של פלקט. גם לרבקה מיכאלי יש קטעים כאלה, שבהם היא קצת פחות קריקטורה של סבתא חולת שליטה וקצת יותר סבתא כזאת ממש.
שורה תחתונה:
משפחה ישראלית זה דבר מצחיק, גם כשהיא לא ממש משכנעת או הגיונית.
"משפחה חמה", מאת ענת גוב, התיאטרון הקאמרי. בימוי: עדנה מזי"א, תפאורה ותלבושות: אורנה סמורגונסקי, תאורה: קרן גרנק. משתתפים: רבקה מיכאלי, יוסי גרבר, שרית וינו-אלעד, אוהד שחר, לימור גולדשטיין, דינה סנדרסון, עידו רוזנברג, מיכל בלנקשטיין

עוד על תרבות ובידור:

פסטיבל סיפורים ירושלמי: מופעים וסיורים

ביקורת תיאטרון: הבדלה

ביקורת קולנוע: חייה הפרטיים של פיפה לי

ביקורת טלוויזיה: שירות חדרים

ביקורת ספר: צל חיים

ביקורת תיאטרון: הקומקום והמטאטא