ביקורת תיאטרון: משרתם של שני אדונים

המחזה "משרתם של שני אדונים" שכתב גולדוני ב-1743 הוא קומדיה. קומדיה קלאסית, קומדיה הנשענת על הקומדיה דל'ארטה, קומדיה איטלקית; קומדיה של שחקנים, קומדיה פיזית, מוטרפת - הכול נכון, ועוד קצת. הסיפור כשלעצמו פחות חשוב. העניין הוא בדרך כלל בפרשנות, בביצוע, בשחקנים, בתרגום וביצירתיות שבחיבור כל אלה. העלילה מתרחשת בוונציה: לעיר מגיעה ביאטריצ'ה, מחופשת לגבר - לאחיה, שמת בדו קרב בטורינו עם פלורינדו, אהובה, שהיא בעצם באה בעקבותיו. היא מגיעה בדיוק לאירוסיה של קלאריצ'ה, שבעבר הובטחה לאחיה המת, עם סילביו שהוא אהובה האמיתי. גם פלורינדו האהוב-אוהב הנמלט של ביאטריצ'ה מגיע לעיר, וישנו גם פנטלון, אבי הכלה המיועדת קלאריצ'ה, שיש לו כל מיני חובות, ויש דוטורה לומברדי, אבי סילביו החתן המיועד, שגם לו יש עניינים, ויש משרתת, סמרלדינה, שרוצה גם היא להתחתן, ובין כולם ישנו משרת רעב אחד, טרופלדינו, שלוקח על עצמו להיות משרת של שניים - של ביאטריצ'ה המחופשת לאחיה המת ומחפשת את אהובה פלורינדו, ושל פלורינדו האהוב הנמלט, המחפש את אהובתו. בישראל עלו כבר מספר הפקות של המחזה הזה, האחרונה שבהן הייתה ב-1993 בתיאטרון הבימה בבימויו של עמרי ניצן ובתרגומו של נסים אלוני, עם שמואל וילוז'ני בתפקיד טרופלדינו ורמה מסינגר כסמרלדינה. הפקה נהדרת, רבת המצאות, וירטואוזיות, מקוריות, חן וקסם, שרצה מאות פעמים. בספר "80 לילה ולילה" המתעד את 80 השנים הראשונות של הבימה, מספר נסים אלוני כי בתרגומו ניסה "לסגנן עברית במחזה איטלקי", ועמרי ניצן מספר על עבודתו כי "האופן שבו ביימתי את המחזה מתאים לעולם האסוציאטיבי ולטמפרמנט בארצנו". 17 שנים אחרי, עמרי ניצן הוא המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי שבו עולה שוב המחזה, שוב באותו תרגום של נסים אלוני, אבל אחרת לגמרי - הפעם בבימויו של מוני מושונוב. אינני יודעת דבר על הדיאלוג המקצועי שהתנהל מן הסתם בין ניצן המנהל האמנותי לבין מושונוב הבמאי, אבל מעניין איזה תפקיד, אם בכלל, מילא בו צל הגרסה ההיא של ניצן הבמאי.


בתוכנייה נכתב כי התרגום של אלוני עודכן בהפקה הנוכחית בידי השחקנים והבמאי במהלך החזרות, ואכן יש יותר מנגיעות קלות בעברית-האיטלקית של אלוני (שלא לדבר על קיצור ההצגה). יש דברים שמכניסים מידה נוספת של רוח שטות עכשווית לטקסט (כמו הפרודיה על ה"יס-יס-יס" של יס) וישנם מינוני התוספות הבלתי נמנעים כנראה, גם אם לא ממש נחוצים, בסגנון עדות הסבבה. אבל לא שינויי הנוסח הם החידוש העיקרי בגרסה הנוכחית של המחזה, אלא בחירתו של מושונוב הבמאי לוותר כמעט לחלוטין על אביזרים ועל עזרים ולהעביר כמעט את כל ההתרחשות הפיזית למחוזות הדמיון, הפנטומימה ובעיקר - הפסקול. וזה אינו סתם פסקול של רעשים, רחשים וקולות, אלא פסקול בנוסח סרטים מצוירים. תחשבו לרגע על טום וג'רי, טוויטי או הרוד-ראנר נמלטים ממישהו על דרך פתלתלה ותלולה, כמעט מתרסקים, מתרסקים, קמים, מתנערים וממשיכים לדהור - תחשבו על כל הצלילים המלווים את המהומה הזו ותבינו. לוקח רגע להתרגל לגימיק הזה, אבל כשמתרגלים, זה רוב הזמן די חביב. ומדהים לגלות עד כמה מוכרות לנו ועובדות עלינו תבניות הצלילים בסגנון הסרטים המצוירים. נכון, יש שחקנים ששולטים בכל הפנטומימה הזו ובתזמון המדויק המתחייב עם הפסקול טוב יותר וכאלה שפחות, אבל הסך הכול הוא מהנה. מושונוב לקח את המחזה הזה עמוק למחוזות הצחוק נטו. הרוח הכללית השורה על הבמה היא של פאן ושטותניקיות. כיף של הרגע ולא יותר. דרור קרן בתפקיד טרופלדינו מוכיח שוב שהוא קומיקאי בחסד השולט היטב בשפתו המילולית והגופנית, בעל חוש טיימינג נפלא, יכולת מזוקקת לעצב נעבעך מקסים ובעל אוזן קשובה כל הזמן גם לקהל. לצדו עושים את שלהם בדיוק לפי המידה שנתפרה להם בגרסה הזו איציק כהן כפנטלון ונדב אסולין כדוטורה לומברדי. אסף פריינטא כפלורינדו נראה קצת מחוץ לאלמנט שלו, בעיקר כשהוא מנסה להצחיק בכוח, וחבל ששירי גדני כסמרלדינה לא חורגת מגבולות הפרחה הסטריאוטיפית, אבל גם אלה לא מחבלים באווירת הבאנו-לעשות-שמח. מי שראה את ההפקה הקודמת - שיבוא בראש נקי להצגה אחרת לגמרי שבמקרה עלילתה זהה. כל השאר, חובבי הצגות קלילות, הצגות שמטרתן "לנקות את הראש", חובבי הומור של סרטים מצוירים וסתם חובבי צחוקים - זאת הצגה בשבילכם.
שורה תחתונה:
פסקול של סרט מצויר, הומור פיזי, משחקי מילים וסוף טוב.
"משרתם של שני אדונים", התיאטרון הקאמרי. מאת: קרלו גולדוני; נוסח עברי: נסים אלוני, עודכן בידי השחקנים והבמאי במהלך החזרות; בימוי: מוני מושונוב; תפאורה: אלכסנדרה נרדי; תלבושות: עפרה קונפינו; מוזיקה ועריכה מוזיקלית: רן בגנו; תנועה: צחי פטיש; תאורה: עמיר ברנר. משתתפים: דרור קרן, איציק כהן, נדב אסולין, שירי גדני, יניב ביטון, טל בלנקשטיין, מיכל בלנקשטיין, זיו קלייר, קובי מורסיאנו, אסף פריינטא. משך ההצגה: שעה ו-40 דקות, ללא הפסקה

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: ויום אחד עוד ניפגש

ביקורת תיאטרון: האישה מן הים

ביקורת ספר: הכלבים בריגה

ביקורת תיאטרון: מסיבת יום הולדת

השולחן: עבודת כיתה