ביקורת תיאטרון: נפגעי חרדה

נתחיל מהגדרת "נפגעי חרדה" על דרך השלילה (כפי שעושה אחד מיוצריה, ב. מיכאל, בדברי ההסבר שלו בתוכנייה למונח סאטירה): "נפגעי חרדה" איננה הצגת תיאטרון, אלא מופע. של סאטירה אקטואלית. בשפה קלה יותר - מדובר בבת הדודה הבימתית, העכשווית, המושחזת והמלוטשת של "ניקוי ראש" ו"החמישייה הקאמרית". סאטירה, אקטואלית ובכלל, כפי שמסביר בתוכנייה מיכאל בשמו ובשם שותפיו ליצירה - אפרים סידון בכתיבה ומוטי קירשנבאום בעריכה ובבימוי, היא הבעת עמדה באמצעות כלים של הצחקה, אירוניה, גרוטסקה, לעג, העלבה, חיקוי, הגזמה, סרקזם, אבסורד וכל חבר מרעיהם. "נפגעי חרדה" אכן מביעה דעות נחרצות, אכן משתמשת בכל אלה ובעוד כמה כלי ביטוי חדים ומושחזים בכישרון בולט, של היוצרים ושל המבצעים. "צו פיוס" זה ממש לא כאן, ופוליטיקלי קורקט לא גר אפילו בשכונה. מיכאל אמנם קובע בתוכנייה כי "אין סאטירה מאוזנת, וממילא אין גם סאטירה 'המכה לכל הכיוונים'", אבל כשם שאפשר לכלול את כולנו תחת כותרת המופע - נפגעי חרדה, כזאת או אחרת - כך גם אפשר לומר שסידון ומיכאל, בניצוחו של קירשנבאום, אינם חוסכים את שבט דעתם כמעט מאף אחד שהוא חלק מההוויה הישראלית. וזה מצחיק ומעורר הזדהות ומצמרר ומפחיד ומגוחך ומטופש, וחושף כל מיני מלכים ומול?כים במערומיהם, ואלה - ברוב המקרים, מתגלים בעיקר כמבושים מביישים עד מביכים. בין החוטפים: ממסד דתי וגזענות פושה, פוליטיקאים וציבור, הרוב הדומם והמיעוט הקולני, הצרכנים שקונים הכול והמניפולטורים שימכרו גם את אמא שלהם; מתנחלים ימנים ושמאלנים, פועלים ערבים ופועלים זרים; התקשורת וההסברה, וכן הלאה נושאים ועניינים טעונים, שחבורת השחקנים המוכשרים מפוצצת בזה אחר זה על הבמה. אין חליפות מגן, אין כפפות של משי. לאנשים נטולי הומור, בוודאי כאלה נטולי הומור עצמי, אין מה לחפש כאן.


המופע בנוי מקטעים-קטעים, חלקם מוזיקליים ואחרים מערכונים או מונולוגים קצרים. השחקנים מחליפים דמויות ותלבושות (בדיוק מה שצריך - לא יותר מדי ולא פחות מדי, שעיצבה מאיה פלג) בקצב מהיר ובדייקנות מדהימה. כל דמות שמגיחה לבמה (המעוטרת בתפאורת גלולות וכדורים שלא יביישו שום נפגע חרדה, של מאיה חנוך), היא דמות מעוצבת היטב או קריקטורה מושקעת עד לקו המתאר האחרון, לא איזו סקיצה ראשונית או רעיון בקווים כלליים. כל אחד מהשחקנים משכנע בכל אחד מהפנים הרבים שהוא או היא עוטים וחושפים. אלון נוימן כפציינט המגיע לטיפול אצל הפסיכולוג תומר שרון בשל פגם מולד חמור שאין בו אפילו טיפת גזענות והוא רק רוצה להיות כמו כולם, לא דומה בכלום לפועל הערבי של אלון נוימן, שנזרק ממקום למקום עם העציץ שלו. תומר שרון הוא עסקן דתי מזרחי שלנגד עיני הקהל עובר מטמורפוזה למפלצת נאצית ובחזרה, ורגעים ספורים אחר כך הוא יצור אחר לגמרי, הישראלי העצבני מהסופר שיזמבר לכולם את הצורה ויופיע בערוץ 2. הרבנית הצדקת שלא עוצרת אפילו כדי לשאוף אוויר בין המילים והחיוכים (והצליחה אפילו לשלב בזרם הגועש של התפלפלויותיה גם נזיפה לבעל סלולרי שלא הושתק מבעוד מועד בטבעיות של טקסט כתוב מראש) היא יעל לבנטל, שהיא גם טלפנית בחברת שיווק מהגיהינום, אבל היא גם הבת של העצבני מערוץ 2 שבשביל שתי דקות תהילה מוכנה לצאת הכי דבילית בעולם, וגם בוחנת צוערים בפוטנציה למשרד החוץ. אחד כזה הוא דב נבון, שיש לו תגובה לכל מדינה ולכל האשמה, אבל הוא גם רב שמפקח על מה שאיש לא ביקש ממנו לפקח וגם משה רבנו, שלא רוצה להיות עוד אזרח דפוק בארץ הקודש שבה אפילו ריבו (-נו של עולם) לא יצליח לשחרר אדם מההתחייבות לסלולרי ולהוט וליס. הערבייה של גדר ההפרדה היא טלי אורן, שהיא גם המתנחלת המגרשת ערבים ואשת מפוטר המנהלת משא ומתן על תנאי הריגתו לאחר פיטוריו (יוצא הכי חסכוני למפעל) וגם השמאלנית מהכיכר, זאת מהתצלום עם הדמעות אחרי רצח רבין, המקוננת על השמאלנות המתמסמסת בהיעדר רצח חדש וטוב, שאין בנמצא כי אין את מי לרצוח. במונולוג הזה מעוררת אורן עם חיוכיה וחיתוך דיבורה המתוק-שפוי פלצות ומצחיקה להפליא. לכל אחד מהמשתתפים האחרים יש גם הדמות, המערכון או הרגע שבו הם חוצים גבולות, ובה בעת מטלטלים ומפילים מצחוק ומהנאה. כל החמישה, כך מתברר על הבמה הזו, יודעים לא רק לשחק ולהשתולל עם דמויות ובכלל, הם גם יודעים לשיר היטב, וההרמוניות הקוליות ביניהם הן בונוס מהנה כשלעצמו (במיוחד ב"אליפלט" ובשיר הפתיחה "הו יש!"). כמו בכל המופעים מהסוג הזה, גם בזה יש קטעים חזקים ומצחיקים יותר וקצת פחות, אבל אין כאן שום קטע מביך, חלש או מיותר. לכל אחד מהמשתתפים יש הזדמנות לזרוח קצת יותר מהאחרים, וכל אחד מהם ממצה עד תום את הרגעים הללו ומעניק גיבוי מצוין לעמיתיו באחרים.
שורה תחתונה:
סאטירה חריפה ומענגת.- תבואו בראש טוב ועם ריאות חזקות (יש קטעים חונקים מצחוק).
"נפגעי חרדה", תיאטרון הבימה, יוכלמן-אשר הפקות בע"מ וצוותא. מאת: ב. מיכאל ואפרים סידון; עריכה ובימוי: מוטי קירשנבאום; תפאורה: מאיה חנוך; מוזיקה: קרן פלס; תלבושות: מאיה פלג; תאורה: מאיר אלון. משתתפים: טלי אורן, יעל לבנטל, דב נבון, אלון נוימן, תומר שרון. קלידים: אמיר ברנד. משך המופע: שעה ועשרים דקות ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: סוף שבוע אחד

ביקורת קולנוע: הזדמנות שנייה

ביקורת ספר: הנערה ששיחקה באש

עונת האופרה הבאה: מאאידה עד פורגי ובס

ביקורת תיאטרון: גטו