ביקורת תיאטרון: סונטת קרויצר

ננסי האריס, מחזאית אירית, עיבדה את הנובלה של טולסטוי "סונטת קרויצר" להצגת יחיד באותו שם (שעלתה בלונדון בשנה שעברה). מדובר, כפי שמוגדר בכותרת המשנה של ההצגה, ב"ווידויו של רוצח". ואסילי פוזדנישב נוסע ברכבת ובמהלך הנסיעה מספר - לנוסע זר בנובלה, לקהל המגלם אותו כגוש אחד בהצגה - איך קרה שרצח את אשתו עשר שנים קודם לכן. הווידוי כולל את כל תולדות הזוגיות של פוזדנישב ואשתו, ועוד קודם לכן את תולדות יחסיו עם נשים והשקפותיו לגביהן, את תולדות ההיכרות עם אשתו, נישואיהם, ירח הדבש ומה שבא אחריו, ילדים, האהבה שנהפכה לתחושות של תיעוב ועינוי, עד לבגידתה של האישה שעוררה את קנאתו, קנאה שהעבירה אותו על דעתו עד שרצח אותה. במבט לאחור, ממרחק עשור, משתדל המספר לא רק לספר ולתאר, אלא גם לפרש, להסביר ולהבין - מה ואיך השתבש, ומדוע. ואולי חשוב מכל מבחינתו - למצוא גורם אשם, כתובת להשליך לעברה את שק רגשותיו הכבד מנשוא. הוא מנסה להבין, ברוח תקופתו והשקפת עולמו, נשים, גברים ומה שביניהם, מנסה לשרטט את גבולות הזוגיות ואת מגבלות המוסר והיצר. הוא מנסה לבחון ולהבין את משמעות האהבה ואת עומק התיעוב, את פשר הקנאה חסרת הרסן ואת יצר ההרס. הוא מנסה להסביר למאזין ולעצמו איך רגשות טהורים לכאורה נהפכו ליצרים מעוותים והרסניים, איך נהפך מאדם שהיה לו בעצם הכול בחייו לאדם בודד ושבור שאין לו איש ודבר בעולם, אדם שבמו ידיו הרס הכול וגזר על עצמו אומללות ובדידות. את כל המשא הזה עומס על כתפיו משה איבגי, שהוכיח לא אחת בעבר את יכולותיו כשחקן, וזהו משא גדול מאוד. הרוצח שהוא יוצר אנושי הרבה יותר ממעשהו הבלתי אנושי, מעורר רוב הזמן יותר אמפתיה ורחמנות מאשר רתיעה או חלחלה. לבוש בבגדים ההולמים את בן דמותו ואת מצבו הוא יוצא למסע ברכבת הרגשות על הרכבת הבימתית הנפלאה שעיצב מיכאל קרמנקו (גם את התלבושות), שנעה על המסילה ומסיעה אותו מצד אחד של הבמה לצדה השני במקצבים משתנים, לעתים בתנופה ולפעמים באיטיות מענה. המוזיקה, שבהתאם לסיפור משלבת בתוכה קטעים מהסונטה לכינור ופסנתר מס' 9 של בטהובן, המכונה סונטת קרויצר, ואשר בסיפור העלילה היא היצירה שמנגנת אשתו של הגיבור עם מאהבה, משתלבת במוזיקה של אבי בנימין המעטרת את ההצגה, מהדהדת את התעתוע שרודף את הגיבור ואינו מניח לו. הווידאו-ארט (גם של קרמנקו) אמנם מוסיף נפח, תנועה ונוכחות לשחקן היחיד שעל הבמה, אבל למרות האסתטיות הרבה שלו, לטעמי חלק מהזמן לא השתלב במחזה אלא היה מין נטע זר לצדו. אבל לפני ואחרי הכול, מדובר בהצגת יחיד, פורמט שמעצם הגדרתו יש בו מגבלות. בשפה מאוד פשוטה ואולי לא הכי מחמיאה, הצגת יחיד נותרת בעצם, כמעט תמיד, סוג של שעת סיפור למבוגרים. שעת סיפור אולי מתוחכמת יותר, אולי עשירה או מעניינת יותר, תלוי ברעיון ובמבצע, אבל סוג של שעת סיפור. כי בסופו של דבר, יש גבול למה שיכול לעשות שחקן אחד לבד על במה, גם כשהוא מגובה בעזרים כמו תפאורה משוכללת או וידאו-ארט מעולה. יש גבול למספר הסיטואציות והנסיבות שיכולות להיתפס כעניין סביר, הגיוני, אפשרי ומשכנע באוזני שומע, המאזין לאדם אחד, המדבר לבדו, בעצם ללא מענה, במשך כשעה וחצי. אני מודה מראש כי לי קשה עם הז'אנר הזה, קשה לי לשמש "בת השיח" המדומה והדוממת של המציג, בין אם הוא (או היא) פונה אל פסיכולוג מדומה, זר שנתקע איתו לשעות בשדה תעופה או כמו כאן, ברכבת. קשה לי עם הדיאלוג החד צדדי המתנהל על הבמה, עם התשובות בלבד לשאלות שלא נשאלות, עם תגובות נגד לתגובות שלא נשמעות או שנרמזות; קשה לי להשתכנע באמינות הרעיון שבו אדם מדבר אל עצמו בקול רם, באינטנסיביות ארוכה כזו, או לחילופין מגלם מספר דמויות באינטראקציה אחת. משהו בזה, גם בביצועים מעולים עם שחקנים טובים, מקשה עלי להשתכנע, וכפועל יוצא מכך להאמין, להיסחף, להתרגש. גם הפעם, למרות האנושיות שאיבגי מעניק לדמות, לא הצלחתי להיסחף אחריו, להתרגש, להאמין עד הסוף או להיכבש. "סונטת קרויצר" היא תיאטרון מוקפד, מרשים ויזואלית, המעלה סיפור אנושי ראוי לקשב. אבל הוא תיאטרון מסוג מאוד מסוים, הכופה מסגרת מוגבלת וכובלת, שצריך לחבב. כיוון שאינני מאוהדי ז'אנר הצגות היחיד, וגם זו, עם כל איכויותיה, לא שינתה את טעמי זה, וכיוון שמדובר כאמור בסיפור ראוי, מוטב לדעתי לקרוא אותו (באינטימיות שבין קורא לספר מתקיים דיאלוג ייחודי שרק מדיום ספרותי מאפשר) מאשר לשמוע אותו מעל במה.
שורה תחתונה:
לאוהבי הצגות יחיד ואיבגי.
"סונטת קרויצר", תיאטרון גשר. מאת: לב טולסטוי, עיבוד: ננסי האריס. תרגום: רועי חן; בימוי: יבגני אריה; תפאורה ותלבושות: מיכאל קרמנקו; מוזיקה: אבי בנימין; תאורה: אמיר ברנר, אלכסנדר סיקירין; מולטי-מדיה (בימוי, תסריט ועיצוב): מיכאל קרמנקו; שפה ודיבור: אסי אשד. ביצוע: משה איבגי. משך ההצגה: שעה וחצי ללא הפסקה

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: התפרצות X

ביקורת ספר: תור הברזל

ביקורת תיאטרון: כוכב יאיר

ביקורת קולנוע: המפקח בלאמי

ביקורת ספר: דקה דומייה

ביקורת תיאטרון: מכולת