ביקורת תיאטרון: סיגל

תשע שנים אחרי ההצלחה של "מרי לו" מועלה בהבימה "סיגל", עוד מחזמר מבוסס פזמונים (שנכתב כבר ב-2004, בהזמנת יעקב אגמון, אז מנכ"ל התיאטרון, שחתום גם על העלאת "מרי לו"), הפעם אלה של אריס סאן. שלמה מוסקוביץ' כתב את העלילה, שבנבדל מרבים מהמחזמרים מהסוג הזה (שעלילתם קלושה עד מאומצת ונועדה בעיקרה לחבר בין השירים), מבוססת על סיפור אמיתי, סיפור הרומן השערורייתי בשעתו בין אריס סאן לעליזה עזיקרי. כיוון שכך, מותר היה לצפות שהעלילה הפעם תהיה יותר מתפאורת רקע בעובי דיקט. אז זהו, שלא. משום מה בחר המחזאי לשתול את סיפור הרומן הסוער-מסעיר ההוא בתוך מסגרת בנאלית ושבלונית של טלנובלה בהיווצרות, שהכוחות המניעים אותה הם מפיק שאפתן ורודף רייטינג ואחות שרוצה "לספר את הסיפור האמיתי" ועל הדרך, כמובן, גם לשחק בטלנובלה. אמנם לשני התפקידים הללו לוהקו שמות מוכרים (על תקן מושכי קהל?) - גיא זו-ארץ וורד פלדמן - אבל תרומתם, גם הדמויות כשלעצמן וגם משחקם של השניים, כה שולית, שמוטב היה ללהק שחקנים בעלי אפיל קופתי גדול לתפקידים אחרים בסיפור עצמו, ולוותר על המסגרת המרדדת. (הערת אגב: קשה להאמין לפלדמן בקטעי ההווה הטלנובלי שבהם היא אמורה להיות - במקרה הטוב - כבת 50, עם כל הכבוד לבנות 50 מתוחזקות היטב. הפער בין בת ה-20 ומשהו שהיא מגלמת בסיפור שבתוך הסיפור לבין בת ה-50 ומשהו בסיפור המסגרת רב יותר מאורך שמלה או מתוספת שיער.) אינני יודעת מה היו השיקולים בעיצוב העלילה, מן הסתם אולי גם ענייני זכויות, פרטיות ומנגד חירות יצירתית, אבל התוצאה היא מין דייסה מוזרה שבה גיבורי המחזמר בדיוניים (ונורא מזכירים את המציאותיים, שקורותיהם אף מפורטים בתוכנייה), אבל בסיומו מוקרנים קטעי עיתונות אותנטיים על האנשים האמיתיים שעליהם הכול מבוסס. מי שלא יודע ולא מזהה בסיגל (כשם להיטו של אריס סאן) את עליזה עזיקרי, ביאקיס את אריס, בשושי המלחששת את רחל המרחלת וכך הלאה, מקבל את הכול בשקופיות הסיום. אז נכון, הבן בהצגה הוא במציאות בת, עזיקרי שירתה בלהקת גייסות השריון ולא בלהקת הנח"ל ולא הייתה לה אחות, אבל זה נותר מחזמר מפתח - לא סתם שקוף, אלא ברור באופן מכוון.


כיוון שכך, כה חבל שזה מפוספס, ובגדול. מי צריך סיפור מסגרת קלוש על טלנובלה פיקטיבית כשהסיפור האמיתי מלא יצרים, רומנטיקה, סערות אנושיות, מלודרמות גדולות וגיבורים כה צבעוניים. במקום לנסות ולהכיל כמה שאפשר מהסיפור האמיתי, יוצריו רידדו אותו עד דק, למידות של הפקות פסטיבליות לילדים. צדי צרפתי ביים (הכוריאוגרפיה של מוריה זרחיה) סיפור בתוך סיפור עם מעברים מקושקשים, הרבה נפנופי ידיים, העמדות סטייל אירוויזיון, שלל תלבושות, הרמוניות חביבות, סולנים, דמות קומית אחת, נשיקות, צעקות ויאללה - כפיים. את גיבורי סיפור הרומן מגלמים שני בוגרי הסטודיו של יורם לוינשטיין, שכיכבו במחזמר שהועלה במסגרת בית הספר בשנה שעברה. שניהם, ארז רגב והדר רצון-רותם, ניחנו בקולות נעימים והם מבצעים את שיריהם ללא רבב, אבל גם אינם מתעלים בשום שיר לרמת ביצוע מרהיבה במיוחד. לעומת כישורי השירה ששניהם מפגינים, על כישורי המשחק שלהם אין הרבה מה לומר. היא רוב הזמן סתמית, הוא נאבק - ורק לעתים בהצלחה - במבטא היווני שלו, שחלק מהזמן בורח לו למחוזות שמהדהדים יותר מבטא מעט רוסי, קצת דרום אמריקני וקצת בלתי מזוהה. הדמות הקומית בסיפור היא שושי המלחששת, בת דמותה הקריקטורית של רחל המרחלת, בגילומה של רותם אבוהב, שעושה חיקוי מצוין של חנה לסלאו. לא ממש קשור, אבל בבליל שנע בין "בחיים הכול עובר" ל"בום פאם", זה לא ממש משנה.
שורה תחתונה:
פוטנציאל שהלך לאיבוד. הפקה רדודה ומאכזבת.
"סיגל", תיאטרון הבימה. מאת: שלמה מוסקוביץ'. בימוי: צדי צרפתי; עיבודים וניהול מוזיקלי: שי בן-יעקב; כוריאוגרפיה: מוריה זרחיה; תפאורה: אבי שכווי; תלבושות: ארז מעין; תאורה: מאיר אלון; וידאו: אריק אביגדור. משתתפים: ארז רגב, הדר רצון-רותם, גיא זו-ארץ, ורד פלדמן, רותם אבוהב, מני פלורנטין/ שלומי קוריאט, אמיר הלל, אניטל אלבחר/נועה גודל/ הילה הרלינג, מרב הררי, לירון יואלי, איציק כהן-פטילון, אביטל מטרי, איתי פלג, אלינור פלקסמן, אלעד רביב, עופר רגירר, אסף שגב. משך ההצגה: שעה ו-50 דקות ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: מעוף הברבורים

ביקורת תיאטרון: רוחל'ה מתחתנת

ביקורת ספר: אבק שרפה

הפקה חדשה באופרה: חליל הקסם

ביקורת ספר: מול שמים ריקים

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות