ביקורת תיאטרון: פרימה דונה

"פרימה דונה", הקומדיה החדשה שעלתה בתיאטרון גשר מאת ג'פרי הטשר, מבוססת על סיפור אמיתי. סיפורם של שחקן אנגלי, אדוורד קינסטון, מאחרוני השחקנים לגלם נשים על הבמה האנגלית, של השחקנית מרגרט יוז, הנחשבת לשחקנית המקצוענית הראשונה על במות אנגליה, ושל אחורי הקלעים בתיאטרון האנגלי בכלל במאה ה-17, בתקופת הדמדומים של גברים שגילמו נשים וראשית צעדיהן המקצועיים הלגיטימיים של נשים על הבמה. בגרסת הטשר, בנוסח העברי של רועי חן, העלילה מתרחשת בעיקרה מאחורי הקלעים של תיאטרון המעלה את "אותלו". את דסדמונה מגלם קינסטון, אבל את התפקיד מבקשת לעצמה גם יוז, שמסתתרת בהצגה במריה, המלבישה של קינסטון. מי שמקדם את היוזמה להעלות נשים לבמות לגלם תפקידי נשים הוא המלך צ'רלס השני, שיש לו גם מאהבת בשם נל, בעצמה סוג של קומיקאית וזמרת, ומי שמתעד את כל השינוי-היפוך הזה הוא מתעד התקופה, סמואל פיפס. קניסטון, אליל נערץ בידי נשים וגברים כאחד וכוכב מורם מעם בראשית המחזה, מוצא עצמו לא רק די מובטל בעקבות המהפך המקנה לנשים דריסת רגל בימתית, אלא גם מודח מפסגות התהילה ונאלץ להתמודד עם דחייה ועם ביקורת. יוז, הדמות שהסתתרה במלבישה, לא רק יוצאת לאור, היא צוברת כוח ומעמד. והתיאטרון עצמו לא זו בלבד שהוא גועש בשלל תככים ויריבויות שגרתיים, הוא עובר טלטלה ושינוי מוחלטים (גם כלכליים) בעקבות שינוי המדיניות והנורמות. שלוש הדילמות-תפניות הגדולות הללו יכלו להחזיק - כל אחת כשלעצמה - מחזה שלם על שלל פנים והיבטים. אבל "פרימה דונה" של הטשר וגשר, המוגדרת כקומדיה (ואף רומנטית), אינה מתקרבת למחוזות של דיון ועיון רציניים כלשהם, ומבכרת לרפרף על פני כל אלה ועל שלל היבטים נוספים, ועדיף בכמה שיותר עליצות וקלילות. סוגיות כמו שחקן שעולמו המקצועי חרב עליו ונותר חסר במה, שחקניות שזוכות לקיטונות של בוז על כי אינן יודעות לגלם נשים, היפוך תפקידים או הגבול המתעתע בין אשליה תיאטרונית לאשליות בחיים - אינן נידונות כאן באמת. הכול זוכה למגע מרפרף, צבעוני, גועש-רועש, מלוטש ומחויך ? אבל לטעמי לא באמת נוגע או מרגש.


כמיטב מסורת ההצגות בגשר, גם זו ססגונית, פעלתנית, מלאת רעש וצלצולים ורבת המצאות בימתיות, הפעם בניצוחו של במאי (ותפאורן) אורח מבולגריה. זהו מפגן מרשים של יכולת תיאטרונית טכנית מהוקצעת. אבל למרות ההגדרה של קומדיה והצלופנים הצבעוניים-מרשרשים של ההפקה, הסיפור כשלעצמו - בעל פוטנציאל דרמטי רב עוצמה - נראה לי מפוספס. אף לא אחת מהדמויות או מקווי העלילה לא עוררו בי רגשות של ממש, סקרנות לגבי הדמויות האמיתיות וגורלן או הרהורים מתמשכים בעקבות הצפייה. אינני יודעת אם הבעיה היא בציפיותיי המוגזמות מקומדיה, בחיסרון שטמון במחזה (או בעיבודו) שאמנם מעוגן במציאות אך נוגע במספר רב ? אולי רב מדי - של נושאים ודמויות, גודש ההמצאות והאמצעים הבימתיים בהפקה, או אולי שילוב של גורמים. כך או כך, יצאתי בתחושה של מרוב עצים לא רואים את היער. ישראל דמידוב מגלם את התפקיד הראשי של קינסטון, הכוכב שמודח-נופל. דמידוב, שחקן נהדר בהגדרה, אכזב אותי בחלקים בהם גילם את דסדמונה במחזה שבתוך המחזה ובכלל - את השחקן המשחק אישה (גם מחוץ לבמה שעל הבמה). בתפקיד השחקן המגלם תפקיד אישה הייתה איזו מלאכותיות, נעדרה הטבעיות המשכנעת שבדרך כלל זורמת ממנו. דווקא בקטע אחד בסוף, שבו הוא מגלם את קינסטון שמגלם הפעם גבר - את אותלו - מול דסדמונה נשית לגמרי בחזרה (בתיאטרון שעל במת התיאטרון), חזר דמידוב הכובש בטבעיות נונשלנטית לתפקיד ולדמות שבתוך הדמות, ובנוכחותו זו האיר לרגע קצר את כל מה שיכול היה אולי להיות פה, וחסר לטעמי.
שורה תחתונה:
כמו קרטיב: הרבה צבע, מתקתקות רגעית, מעט טעם שמתפוגג מהר.
"פרימה דונה", תיאטרון גשר. מאת: ג'פרי הטשר; נוסח עברי: רועי חן; בימוי: אלכסנדר מורפוב; תפאורה: ניקולא טורומנוב; תלבושות: מיכאל קרמנקו; תאורה: אלכסנדר סיקירין; עיצוב פסקול: ארקדי בוגדנוביץ'; כוריאוגרפיה: סער מגל; עריכה מוזיקלית: אלכסנדר מורפוב. משתתפים: ישראל דמידוב, דנה מיינרט, מיקי לאון, גלעד קלטר, הנרי דוד, אלון פרידמן, נטע שפיגלמן, יעל טוקר, רות רסיוק, קארין סרויה, אורי יניב, ג'יל בן דוד, פאולו אדוארדו מואורה, אירית דקל, טל קלאי. משך ההצגה: כשעתיים וחצי, כולל הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ספר חדש: קונפוציוס מהלב

ביקורת ספר: מסלול מכשולים

ביקורת תיאטרון: שרי המלחמה

ספר חדש: אני לא זוכרת כלום

תיאטרון: פרויקט הריצ'רדים בקאמרי

ביקורת קולנוע: בשם הכסף

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות