ביקורת תיאטרון: קברט

"קברט" הוא מיוזיקל רב נאמברים מוכרים שעלה לראשונה על במת ברודווי ב-1966, זכה מאז להפקות ולאינטרפרטציות שונות, ומזוהה מאוד עם גרסתו הקולנועית, בכיכובה של לייזה מינלי (ובבימויו של בוב פוסי). "קברט" של התיאטרון הקאמרי שעלה עכשיו, בבימויו של עמרי ניצן עם כוריאוגרפיה של חאבייר דה פרוטוס, הוא הפקה שונה ומהממת - בכל המובנים. "קברט" של הקאמרי רחוק מלהיות ממתק-מיוזיקל מקובל. זהו מחזמר מרהיב ומרשים, מטלטל ועוכר שלווה. משעשע ומזעזע, בוטה ונוקב, וולגרי וסנטימנטלי. הסיפור המוכר על המתרחש בקברט ברלינאי פרוע, נוטף סקס וגרוטסקיות, בשנות השלושים של המאה העשרים, שבמרכזו רומן בין זמרת קברט אנגליה המרוכזת רק בעצמה לסופר אמריקני צעיר בהתהוות, נהפך כאן למשהו שונה, הרבה יותר נוקב, ומתחבר גם למציאות העכשווית. זה מתחיל באמירה בלי מילים של התפאורה המצוינת (של רוני תורן). ההצגה מתחילה בהקרנה של צילומי שחור-לבן של ברלין ההרוסה אחרי המלחמה, משנת 1945 הדועכים-מתחלפים בצילומים של ברלין משנת 1930 ועמודי עיתונים. נקודת הפתיחה מרמזת על נקודת הסיום. וקצת גם על רוח הדברים, על כך שכאן אין הנחות, אין ריכוך, מכוונים ישר לפנים ולבטן. זה לא מחזמר שבא לתת בכפיים ולעשות שמח, למרות שיש בו לא מעט נאמברים מבדרים, מלאי אנרגיה ושעשוע, וטוב שכך: זה מחזה חכם ומתוחכם, עם אמירה ועוצמה. הקיט-קט קלאב, הקברט שבמרכז ההצגה (שבו בעצם מועלית הצגה בתוך הצגה), הוא מקום דקדנטי, רוחש יצרים, אלכוהול, ארוטיקה וסקס מכל הסוגים, דרמה ופוליטיקה, והאווירה הזו משורטטת, עזה וחריפה, בין הדמויות המאכלסות אותו ומכל המתנהל בו, מהתלבושות החושפניות ועד התנועות הבוטות, מהאיפור המוגזם ועד השפה המושחזת והרב משמעית. על כל המתרחש במועדון וגם מחוצה לו, ב"מציאות החיצונית" הסובבת אותו, מנצח-שולט המנחה, שאותו מגלם בווירטואוזיות מהפנטת איתי טיראן, רוב הזמן בסרבל עור סאדו-מאזו, קרחת, פנים מולבנות ואיפור עיניים עז.


טיראן פשוט מכשף. הוא שר נהדר ומתנועע נפלא, שולט בגופו השרירי-מסוגף ובקולו בכל אינטונציה והרמת גבה. הוא מפלרטט ושובה, גס ובוטה, מעורר חלחלה וצמרמורת. הרגע הבימתי שבו הוא עומד לבדו מול הקהל, אוחז בידיו מקלט רדיו ישן ומזמין את הקהל לשמוע בדיחה, ומן המקלט בוקע קולו של היטלר בקטע נאום צווחני, הוא רגע מצמית. הוא משתחל כתולעת דקיקה וגמישה בתוך דבוקת רקדנים, מדבר גרמנית בטבעיות גמורה, נעלם כאילו לא היה, מופיע משום מקום, מחשמל את הבמה ומאפיל אפילו על החשיכה. אולה שור-סלקטר כסאלי בולס שרה נפלא, רוקדת ומתנועעת היטב ולוקחת עד הקצה את דמותה של סאלי הנואשת, הדרמה-קווין ששום דבר לא מעניין אותה, לבד מהבועה המדומה שלה. אקי אבני כקליף, האמריקני התמים שנהפך למתבונן המפוכח, פחות מרשים משני עמיתיו, אך למען ההגינות צריך לומר שחלק מזה קשור גם במגבלות התפקיד מעצם הגדרתו. מיקי קם כפראו שניידר מזכירה לכל מי ששכח ומגלה למי שלא יודע, שהיא לא רק יודעת לעשות שפגט ולרקוד בכלל לא רע, היא גם יודעת לשיר היטב. גדי יגיל, כמחזר היהודי שלה הטומן ראשו בחול, מעצב דמות שמתחבבת בקלות, מעוררת סימפתיה, ובסופו של דבר גם קצת צובטת בלב. גם אורי רביץ כארנסט, הידיד שנהפך לאויב, עושה תפקיד טוב. ובכלל, כל המשתתפים והלהקה, זמרים-שחקנים ורקדנים, מציגים הופעה מלוטשת, אנרגטית והרמונית. אלי ביז'אווי כתב נוסח עברי מושחז וקולח, שאיכויותיו זוכות לדגש מיוחד בשירים. לזכותם של כל השרים צריך לציין את הדיקציה המצוינת (הדרכה קולית של דוקי עצמון), שמאפשרת להבין כל מילה, ועל כן גם ליהנות ממנה. גם השימוש בקטעי וידיאו מצוין, משלים את התפאורה ומוסיף דגשים לאווירה, למשל בהקרנת פסי הרכבת שעליהם דוהרת העלילה. התזמורת הנשית תורמת לאווירה ההזויה במועדון הקיט-קט המופרע, אווירה שהכול נאחזים בה כי המציאות שם בחוץ הולכת ונעשית הרבה יותר נוראה. תמונת הסיום של המחזמר מותירה את הקהל לכמה שניות בדממה המומה. כי "קברט" של הקאמרי הוא מחזמר בועט ונשכני, ובעיקר - מצוין.
שורה תחתונה:
יש דבר כזה מחזמר עוכר שלווה, והוא פשוט נהדר.
"קברט", התיאטרון הקאמרי. מחזמר מאת: ג'ו מאסטראוף, מבוסס על מחזה מאת ג'ון ואן דרוטן וסיפורים מאת כריסטופר אישרווד; מוזיקה: ג'ון קנדר; שירים: פרד אב; נוסח עברי: אלי ביז'אווי; בימוי: עמרי ניצן; כוריאוגרפיה: חאבייר דה פרוטוס; ניהול מוזיקלי וניצוח: יוסי בן נון; תפאורה: רוני תורן;תלבושות: אורנה סמורגונסקי; תאורה: אבי יונה בואנו (במבי); תחקיר ועריכת וידאו: רן בנגו; עיצוב וידאו: שי בונדר; עיצוב סאונד: ישי חממי; קורפטיציה: עשור אלקיים, שחר גלזר; הדרכה קולית: דוקי עצמון; עוזרת במאי: אנה בניאל; עוזר כוריאוגרף: גיא אלון; מפיק: חיים סלע. משתתפים: איתי טיראן, אולה שור-סלקטר, אקי אבני, מיקי קם, גדי יגיל, אורי רביץ, עירית קפלן, ישראל ארנסט, גלעד שמואלי, יובל זמיר ואחרים. משך ההצגה: שעתיים ורבע, כולל הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: אלגנטיות של קיפוד

ביקורת ספר: סטונר

ביקורת קולנוע: התפשטות

ביקורת תיאטרון: מימונה

ביקורת ספר: במרחק אור ירח

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות