ביקורת תיאטרון: קוויאר ועדשים

"קוויאר ועדשים". צילומים: ז'ראר אלון

"קוויאר ועדשים" היא בהגדרתה קומדיה נפוליטנית משנות ה-50 של המאה ה-20, קומדיה פיזית, קולנית, מוחצנת, על גבול המופרכת. קומדיה שטופה באווירת איטליה של שנות ה-50, עם צלילי סן רמו וניחוחות פסטה. בתוך האווירה הנוסטלגית הזו שתול סיפורה של משפחת נוכלים שרמנטיים, קשיי יום ותחמנים, אב, אם, אחות-גיסה, בת ובן בוגרים, ושכנם הרווק התחמן והשרמנטי לא פחות. אבי המשפחה, סלווטורה, מתפרנס מלהיות "לא מוזמן" מקצועי לאירועים - חתונות, הלוויות ושאר שמחות - שבהם הוא גונב מיני מעדנים ומשקאות. את הסחורה הזו מוכרת אשתו, ולריה, באמצעות השכן, אנטוניו, שלבד מהיותו סחור ומתווך, הוא גם מחזר נלהב ופעיל של ולריה.

שני ילדי המשפחה הבוגרים הם וריאציות על לא יוצלחיות - הבת פיורלה שמחכה לאהבה גדולה והבן רוברטו העסוק במרתון ריקודים. היחידה בבית שעובדת בג'וב חוקי היא אחותו של סלווטורה, מתילדה, מנקה בתיאטרון המזדהה עד אין קץ עם השחקנים.

העניינים מסתבכים כשסלווטורה הוגה רעיון איך להוציא כסף מעשירי העיר: הוא מתחזה לקולונל העומד בראש עמותת צדקה שנועדה לסייע למשפחות במצוקה, והמשפחה הראשונה שאליה הוא מביא את התורמים הנדיבים, רוזנת וברון, היא בעצם משפחתו שלו, שלתוכה נקלע גם אנטוניו, השכן-המחזר, המלוהק מיד לתפקיד הבעל-האב.

זה עוד לא סוף התסבוך, כי בהמשך מתברר שלרוזנת הנאווה יש אח קרימינל גדול ובן חננה קטן, שאחיה מבקש לעשות ממנו גבר-גבר, והבן הזה, שמסתבך בעלילת משנה קטלנית משהו, מובא לבית המשפחה על מנת שיוסתר שם, וכך בין כל העוקבים והנעקבים, המסתתרים והמסתירים מתפתח גם סיפור אהבה שכזה. אנשים רודפים זה אחרי זה, מפרכסים, מתרוצצים, מתנשקים, רוקדים, מתגוששים ומצווחים; דלתות נטרקות, צירים חורקים, ארגזים נגררים, וילונות מוסטים, רהיטים מוזזים. המהומה רבה, ורוח השתטות שורה בכול. 

קל להבין את משיכתם של שחקנים ותיאטראות למחזה כזה, שמראש מבקש לעשות שמח, לבדר - וככל שחולף הזמן מאז שנוצר, גם לא יותר. ואכן, המחזה כבר עלה בישראל בכמה תיאטראות וביצועים במשך השנים.


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


ההפקה הנוכחית בהבימה עושה שימוש בנוסח העברי של נסים אלוני, בבימויו של מוני מושונוב, שגם מככב כאבי המשפחה סלווטורה. לצדו-מולו מככב בן זוגו עוד מימי "זהו זה" המיתולוגיים, אבי קושניר (שגם שיחק לצדו בהבימה ב"39 מדרגות"). מול שני הקומיקאים המנוסים הללו מלוהקות לתפקידי הנשים המרכזיים דווקא שתי שחקניות בכירות שאת עיקר המוניטין שלהן צברו בדרמות - יבגניה דודינה כאישה ולריה וסנדרה שדה כמתילדה, אחותו של סלווטורה. המשותף לכל הרביעייה הזו היא התחושה שהם כולם מאוד נהנים להשתטות כאן. בכלל, חלק לא מבוטל מהזמן התחושה היא קצת של הצצה למין אירוע כיף פנימי של המשתתפים, שמצחיקים זה את זה לא מעט ומתנייעים על מה שנדמה כסוג של הומור פנימי. זה קצת כמו לצפות בחבר'ה של "זהו זה" מצחיקים זה את זה ופחות כמו לצפות בהצגה.

וזה אולי חלק מהבעיה - וגם במידת מה גם מההצלה של ההצגה, כי כשלעצמו, המחזה לא ממש עובד. לוקח לא מעט זמן עד שהעלילה המתגלגלת-מסתבכת מצליחה לעורר את הקהל בכלל, ולעורר אותו לצחוק בפרט. משהו במחזה לא ממש עובד, ואולי זה בעיקר הזמן שגרם לו לדהות כך שסיטואציות וקומבינציות שבעבר קרעו מצחוק בשערוריותן נדמות עכשיו בעיקר בנאליות או מופרכות-מגוחכות. וכאן נכנסים לתמונה השחקנים, שמתאמצים ככל יכולתם להצחיק, ועל הדרך גם מצחיקים את עצמם וזה, כך נדמה, הכי מצחיק את הקהל שמרגיש שותף לבדיחה פרטית. עם קושניר ומושונוב זה כמעט מתבקש במצב כזה, אצל דודינה ושדה זה יותר מפתיע. דודינה, שמורחת שוב ושוב בתנועות ענק ליפסטיק אדום על פניה, לוחצת קצת יותר מדי לעתים; שדה מפרכסת ומשטתה בהתמסרות חיננית, שמעלה תהיות מדוע היא אינה עושה יותר קומדיות מטורפות.

עידית טפרסון נראית כמו רוזנת אמיתית, הדורת מראה וזקופת יציבה כיאה לאצילה, וג'אסן עבאס מדגים את הקריקטורה המתבקשת על נושא המאפיונר. אבל למרות ריכוז הכישרונות על הבמה (הנאה), ההצגה אינה מצליחה להתעלות ונותרת הפקה סתמית, נטולת ברק או קסם מיוחד. עוד הפקה שאפשר גם בלעדיה, ודווקא באולם במשכן המחודש והמרשים של התיאטרון הלאומי, שאכן מצטיין באיכויותיו ובכלל זה במושבים נוחים להפליא.

שורה תחתונה: לשחקנים האלה, וגם לקהל, מגיע יותר. 

"קוויאר ועדשים", תיאטרון הבימה. מאת: ג'וליו סקארניצ'י ורנצו טארבוזי; נוסח עברי: נסים אלוני; בימוי: מוני מושונוב; תפאורה: אלכסנדרה נרדי; תלבושות: עפרה קונפינו; מוזיקה: רן בנגו; תאורה: עמיר ברנר; כוריאוגרפיה: צחי פטיש. משתתפים: אבי קושניר, מוני מושונוב, יבגניה דודינה, סנדרה שדה, יפית אסולין, עידית טפרסון, ג'אסן עבאס, מני פלורנטין, שמעון כהן, נצר אלוני, יניב הלפגוט, הראל מורד. משך ההצגה: שעה ו-40 דקות, ללא הפסקה

לקהילות פנאי:

לחצו