ביקורת תיאטרון: קולות בלילה

יותר מ-12 שנים לקח למחזה האינטימי, המרגש והטעון הזה של יהושע סובול, על יחסי אבות-בנים (ובעצם, הורים-ילדים) לעשות את המסע הביתה ולעלות על במה ישראלית, שהיא חלל אולם הקאמרי 3 על כיסאותיו המסתובבים (שעיצבה רות דר, במקור ל"המלט"), אולם שכל מהותו הולמת את המחזה שאינו נותן מנוח למבצעיו ולצופיו. אין לי מושג מדוע נדרש המחזה המצוין הזה לסיבוב אירופי גדול וארוך (שראשיתו בנורווגיה וסופו באוסטריה) לפני שניטע מחדש בלב פרדסי השרון שבהם הוא מתרחש בחלקו, ואולי זו בכלל רק מקריות שכזו, אבל טוב שבסופו של דבר נמצא לו בית גם בבית. זהו סיפור של מסע שהוא מרדף, חיסול חשבונות וסגירת חשבונות, עימות חסר פשרות וחסר רחמים והשלמה רווית פיכחון וכאב, בין אב ובנו. ראשיתו בלב פרדסי השרון, במרדף של הבן אחרי אביו המבקש לברוח. סופו בבית חולים, כשהאב לכוד במיטת אשפוז שאליה הוא כפות, אך מסרב לשתף פעולה עם הבן שעומד לידו, וממשיך לחפש דרך לסגור את התהום הפעורה ביניהם.


איה קפלן הצעירה ביימה ברגישות מדויקת את רכבת השדים האמוציונלית שבה דוהרים האב ובנו ואיתם הצופים. אלי גורנשטיין בתפקיד האב ועודד ליאופולד בתפקיד הבן מנהלים דו-קרב נפשי שהוא דואט אנושי מופלא, ומצליחים לרגש ולגעת, ולחשוף בלילה מלא-הקולות הרוחשים סביב את שלל הרבדים של דמויותיהם המסוכסכות עם עצמן, וכל אחת עם האחרת. מצד אחד - האב, המבקש להשתחרר מתפקיד האב, מהמלכוד שבו גופו הבריא כובל אותו לחיים שבהם נפשו, רוחו, אינה חפצה עוד. מצד שני - הבן, שחש מחויבות כלפי האב, ובעצם רצון שלעולם אינו נגמר באמת להתקבל על ידי אביו, לזכות בהערכתו, באהבתו, בתמיכתו. במהלך המסע הם אומרים זה לזה דברים איומים ונוראים. דברים מכמירי לב ומרגשים. הם זוכרים. הם מסרבים לשכוח. הם פוגעים. גם בכוונה. הם מגלים זה לזה ולעצמם שהם הכי קרובים ונורא רחוקים, יודעים הכי הרבה - ולא יודעים דבר. הם מאשימים זה את זה. מתחשבנים. שואלים. מתחננים. קורעים זה לזה את המסכות ואת הנשמה. אחרי שורה ארוכה של יצירות - בתיאטרון, בספרות ובקולנוע - שעסקו באינטנסיביות ביחסי אמהות-בנות, ובאמצעותן ביחסי הורים-ילדים בכלל, אין אלא להודות לסובול שהעניק ביטוי - ואף כה מוצלח - לצד השני של משוואת ההורים-ילדים, זו של אבות-ובנים. זהו מסע שאין לו סוף טוב מתקתק, יש לו סוף ריאליסטי, אמיתי. סוף שיש בו התפכחות והשלמה, והרבה כאב שגורמת כל פרידה אישית, גם כזו שהיא מחויבת המציאות. לפעמים, כמו שנאמר, בשביל להמשיך לחיות צריך להניח להולכים ללכת.
שורה תחתונה:
דו-קרב שהוא דואט אנושי טעון בין שני שחקנים שנוגעים בנשמה.
"קולות בלילה", התיאטרון הקאמרי. מאת: יהושע סובול; בימוי: איה קפלן; תפאורה ותלבושות: עדנה סובול; מוזיקה ועריכת סאונד: טל בלכרוביץ'; תאורה: ג'ודי קופפרמן; וידאו: Jump Cut; משתתפים: אלי גורנשטיין, עודד ליאופולד

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: תנאים של חיבה

ביקורת ספר: ספר הפרידות הגדול

ביקורת קולנוע: ההצעה

ביקורת תיאטרון: תקלה קלה

ביקורת טלוויזיה: מחוברות