ביקורת תיאטרון: קומדיה של טעויות

"קומדיה של טעויות". צילומים: ז'ראר אלון

"קומדיה של טעויות" שעלתה עכשיו בתיאטרון הקאמרי בבימויו של משה קפטן, היא ההפקה השישית בישראל של הקומדיה הראשונה שכתב וויליאם שייקספיר. לטובת מי שלא היה בשיעור נזכיר כי מדובר בפארסה שבמרכזה שני צמדי תאומים, אדונים ומשרתים, שהופרדו בילדותם בגלל כוח עליון (סערה בים), וכל חצי צמד (והורה אחד) חי את חייו בעיר אחרת. יום אחד יוצא אחד מהתאומים האדונים לחפש את אחיו, ובעקבותיו יוצא גם האב לחפש את בני משפחתו שעכשיו אבודים כולם. כל החיפושים הללו הולכים ומסתבכים כי בעיר שאליה מגיעים הכול ובה גר התאום הנשוי, האב נעצר בידי המושל וזקוק לכופר נפש כדי להינצל מהגרדום; התאום המחפש מחזר בלהט אחרי אחותה של אשת אחיו, שמצדה מבלבלת בינו לבין בעלה; באמצע יש גם צמד המשרתים התאומים, שמבלבלים ומתבלבלים, ומשרתת שחושקת באחד מהם; יש זנזונת שהתאום הנשוי פוקד בקביעות וצורף שממנו הוא מזמין שרשרת לאשתו; וישנה השרשרת, שמגיעה לידי התאום הלא נכון, ואם מנזר, שמתגלה כאם במלוא מובן המילה.

במונחי שייקספיר זו קומדיה קלילה, למרות שהיא עמוסה משלבי לשון, כפל משמעויות, משחקי מילים, רבדים ורמות (מתחת לכל הבלגן אפשר לזהות שאלות עמוקות יותר של חיפוש זהות וחיפוש עצמי, יחס לזר ולשונה, משמעות של זוגיות ויחסים וכן הלאה). אולי משום כך היא קורצת שוב ושוב ליוצרי תיאטרון בעולם בכלל, וגם אצלנו. הבמאי קפטן הסתמך כאן על נוסח עברי של דורי פרנס, האיש ששוב ושוב מאזרח נפלא את שייקספיר בעולמנו הישראלי דובר העברית. פרנס הוא אמן של מילים וניסוחים, שמצליח גם הפעם לגרום לשייקספירית להתנהל ולהישמע טבעית לגמרי בעברית, מצליח לשמר כוונות ואיכויות גם בקומדיות ובה בעת לגרום לטקסטים להצטלצל בחן לאוזן ישראלית עכשווית, מבלי למעוד במלכודות של ניסוחים מטופשים ו/או מתחנחנים.

לא לחינם פרנס איננו מוגדר כ"מתרגם" אלא כמי שמעניק "נוסח עברי", כי מה שהוא עושה זה הרבה מעבר למלאכת תרגום רגילה (גם כזו שהיא מצוינת). הפעם - ומעניין לקרוא את הערותיו בנושא המופיעות בתוכנייה - הוא אף תפר, לפי מידות הבמאי והשחקן עודד תאומי, דמות שבעצם איננה קיימת במקור, דמות של מספר, מעין אלטר-אגו של אגאון האב, אשר הטקסטים שלו לקוחים ממחזות אחרים של שייקספיר בשילוב טקסט שחיבר תאומי בחזרות. 


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


תאומי הוותיק ורב הזכויות מגלם את אבי המשפחה המפורדת והמספר המקדם את העלילה, אבל כוכבי המחזה הם שני צמדי התאומים: האדונים - דן שפירא ויפתח אופיר, והמשרתים - יניב ביטון ועידו מוסרי. מבין הארבעה, ביטון עושה רושם שהוא נהנה יותר מכולם ויש בו הרבה חן. שפירא נאה כתמיד ונונשלנטי, אופיר מתאמץ יותר ליישר איתו קו, ומוסרי עושה את שלו. רונה לי שמעון מניפה רגליים ארוכות עד אין קץ, וגילת אנקורי חושפת רגליים בתלבושת נזירה לא ממש נזירית. גנב הסצנות והצחוקים הוא נדב אסולין, המגלם גרסה ערסית עסיסית של הצורף, הרודף אחר ה"צ?'רצ?'רת" הנעלמת. 

הנוסח העברי של פרנס אמנם מלא קסם, אבל כשמדובר בהצגה - בנבדל מקריאת מחזה - הוא לבדו אינו יכול לגרום להפקה לנסוק לגבהים חדשים ו/או מפתיעים. ובהפקה הנוכחית אין חידושים והמצאות של ממש. בסופו של דבר זו עוד הפקה של קומדיה קלאסית ידועה - לא יותר, גם אם לא פחות. מי שמחפשים בתיאטרון את הקומדיה הקלילה, זו שרואים, צוחקים, ולא משאירה סימנים, יוכלו במקרה הזה גם להתהדר בשייקספיר; מי שמחפשים ערך מוסף בקומדיה שייקספירית, לא ממש יבואו כאן על סיפוקם.

שורה תחתונה: בעיקר כדי לשמוע את השייקספירית העברית של דורי פרנס. 

"קומדיה של טעויות", התיאטרון הקאמרי. מאת: וויליאם שייקספיר; נוסח עברי: דורי פרנס; בימוי: משה קפטן; תפאורה: רות דר; תלבושות: מוני מדניק; מוזיקה: שמוליק נויפלד; תאורה: עמיר ברנר; שפה ודיבור: אסי אשד. משתתפים: עודד תאומי, דן שפירא, יפתח אופיר, יניב ביטון, עידו מוסרי, נדב אסולין, רונה לי שמעון, אלי גורנשטיין, גילת אנקורי, מיכל ברנשטיין/אנדריאה שוורץ, טל בלנקשטיין, איה גרניט-שבא, אבי טרמין, זיו קלייר, ליאור זוהר, ערן מור, דניאל סליצר, צפריר אלבז. משך ההצגה: כשעה ו-30 דקות, ללא הפסקה



לקהילות פנאי:

לחצו