ביקורת תיאטרון: קיר זכוכית

"קיר זכוכית". צילומים: דניאל קמינסקי

אורן יעקובי נמנה עם דור המחזאים-תסריטאים הצעירים והמוכשרים שפועלים ויוצרים בשנים האחרונות, לבמה ("יומנים") וגם לטלוויזיה ("רביעיית רן"). בדברי ההקדמה בתוכנייה למחזה החדש שלו המועלה בבית ליסין, "קיר זכוכית", הוא מספר כיצד זרקה אותו חווית ההורות הטרייה לעולם אסוציאציות "שכמו נלקח מארכיון יד ושם", ואיך, מתוך התהייה למה זה קורה, החליט "להכניס את עצמי להסתכלות. 'הסתכלות' במקרה שלי היא ישיבה מול המחשב ויציאה לתהליך כתיבה הכולל חיטוט ונבירה בפינות האפלות שבראשי ובנפשי", שממנו נולד המחזה. "קיר זכוכית", העוסק בקונפליקטים ובהתמודדות של בת דור שני לשואה וילדיה, בני הדור השלישי, עם השואה ועם הישראליות שלהם מולה וזה מול זה, מהדהד מציאות מאוד מוכרת, כי כמו שמעיד יעקובי, בתהליך הכתיבה מצא בבני הדור השני והשלישי שפגש "אחים לאסוציאציות, להומור, לרגעי הכאב".

ההד האותנטי הזה, שיעקובי מיטיב ללכוד בדיאלוגים רווי הומור בין הדמויות, הוא הצד החזק במחזה, הדבר שלבטח ידבר אל צופים רבים, שיזהו בו מציאות מדוברת ומוכרת. חיה, הקרויה על שם אחות סבה שנרצחה בשואה, היא רקדנית ישראלית צעירה שעושה קריירה בברלין, ועל כן אמה, ויקי, אינה בקשר איתה כבר יותר משנתיים. ויקי היא דור שני לשואה. אביה, שהיה ניצול שואה, יליד גרמניה, היה בישראל שופט רב מוניטין בתחום זכויות האזרח, איש מאופק ומסוגר רגשית שסייע לבתו בגידול שני ילדיה אחרי שהתאלמנה. לויקי יש גם בן, נצח, שעל סף גיל 30 הוא עדיין הילד המפונק של אמא. בפתח המחזה מודיע נצח לאחותו חיה שאמם הגיעה לברלין, העיר שבה כף רגלה לא דרכה עד כה, כדי למלא את צוואתו האחרונה של אביה - להוסיף את אפרו להר האפר של נרצחי מחנה הריכוז שבו הומתו אמו ואחותו.

הבת והאם נפגשות. הבת מזמינה את אמה לדירתה ומבטיחה גם לסייע לה, לאחר שהאם כשלה בניסיונה למלא את הצוואה בעצמה. אגב כך מגלה חיה לאמה כי היא בהריון, אבל על קשר עם האב ויתרה. השתיים יוצאות למחנה הריכוז ופוגשות שם את מנהל האתר, שמתגלה כגרמני רב מצפון אשר בילה עשור בקיבוץ יטבתה ועל כן הוא דובר עברית שוטפת. הוא המתבונן מהצד, שמכיר ומבין לנפשם של שני הצדדים - הישראלי-יהודי והגרמני - אך נותר זר וחריג לשניהם. גם ביחד הן כושלות, לא לפני שחיה עושה מפגן קטן של ישראליות אגרסיבית מכוערת. עובר יום, וגם האח נצח מצטרף לשתיים, ואגב ניסיון לפשר ולקרב ביניהן - הן רבות ומתווכחות על הכול, מצוואת הסב-אב ועד להריונה של חיה - גם מתחיל עם צעירה מקומית שאינה ערה כלל לסערת הרגשות של הצעיר שפגשה (ומשפחתו), וגם מנסה לפתור את הבעיה (באתר לא מאשרים את בקשת הסב המנוח).


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


בדרך אל הקומבינה הישראלית שאמורה לעקוף את הרוטינה הגרמנית, כמו שנאמר במחזה, קורים שלל דברים בלתי צפויים שמאירים את כל הנפשות הפועלות באור אחר ושונה - זו לזו, כל אחת לעצמה ולצופים. כל מיני דברים שהם רואים משם הם אכן לא הצליחו לראות מכאן, וכך הם מבררים-מבהירים לעצמם וזה לזה פנים שונים ביחסים ביניהם, עניינים של תלות ועצמאות, אהבה וביטויה, התקרבות והתרחקות והיכן בעצם, מבחינת כל אחד מהם, נמצא קיר הזכוכית, שהוא בלתי נראה ושקוף, אך תמיד מפריד בין שני צדדים.

יעקובי יודע לאפיין נכון את האם-הבת לעומת ילדיה-הנכדים, במשוואה של זיכרון ומטען השואה, יודע לשרטט את האם שהסלידה והחרדות והאנטגוניזם וראיית העולם בשחור-לבן טבועים בה לעומת ילדיה, שרואים את הגיחוך בעולמם, את ההפרדה, את הקומדיה בעיוות שבחייהם וכן הלאה. בני המשפחה הם בבואה של משפחות שבהן היו אלה שהחרימו - ומתקשים עד היום לקבל - כל מוצר גרמני, מול ילדיהם שמרבים לנסוע לסופי שבוע קסומים בברלין שבה גילו בירת תרבות אירופית חדשה, צעירה ותוססת. 

לעומת הדיאלוגים הקולחים, יעקובי הצליח קצת פחות בבניית רצף ההתרחשויות וחלק מהסיטואציות במחזה. קשה לקבל שחלק כה גדול מהעימותים המשפחתיים רוויי האמוציות מתרחשים דווקא בפתח מחנה ריכוז או בעמידה ליד דלת דירה על סף יציאה, באותה מידה שיש משהו מאולץ בעובדה ששורת העימותים מתנהלת בהתפרצויות חוזרות ונשנות, קצת כמו דיסק שקופץ, או שיחה שחוזרת בכל פעם לאותה נקודה לפני שהיא נמשכת, למרות שנדמה היה שהיא נגמרת (אז למה באמת להתעקש על הצוואה המטורללת של סבא? אז האבא של התינוקת יהודי או לא?). התחושה היא שמדובר בבשלן מוכשר שהכניס לתבשיל שורה של מרכיבים איכותיים, אבל לא הניח לו להתבשל ממש עד תום, כלומר יצא לו מאכל נחמד אבל יכול היה לצאת מעולה. ועם זאת, יש להניח שהקהל, ודאי הצעיר, יתחבר בקלות לטקסטים רוויי הפאנצ'ים של יעקובי, שהאנסמבל כולו - המורכב משחקנים מיומנים גם אם הוא נטול כוכבים - מבצע כהלכה. 

שורה תחתונה: בגלל הדיאלוגים הישראליים מאוד, רוויי ההומור והפאנצ'ים. 

"קיר זכוכית", תיאטרון בית ליסין. מחזה ישראלי חדש מאת אורן יעקובי. בימוי: גילי אמיתי; תפאורה: זאב לוי; תלבושות: ברק חורדיאן; מוזיקה: אפי שושני; תאורה: ראובן וילנר. משתתפים: אורנה רוטברג, מיכל שטמלר, רפי תבור, אסף בן-שמעון, יפעת מאור. משך ההצגה: כשעה ורבע, ללא הפסקה 

 לקהילות פנאי: לחצו