ביקורת תיאטרון: רביזור

למחזה "רביזור" שכתב ניקולאי גוגול במאה ה-19, הועלה לראשונה במוסקבה ב-1836 ונחשב לקלאסיקה, יש היסטוריה מקומית מעט משונה: הוא אמנם הועלה כאן שלוש פעמים בגרסת המקור (האחרונה בתיאטרון תמונע; רגע של טריוויה: דביר בנדק, כוכב ההפקה הנוכחית, שיחק גם בה), אבל לפופולריות גדולה באמת זכה עד כה רק כשהועלה עיבוד למחזה שעשה אילן חצור ונקרא "מבקר המדינה". בגרסה זו הוצג מאות פעמים בשני תיאטרונים שבהם הועלה בהפרש של כעשור (לראשונה בתיאטרון הקאמרי עם יוסי גרבר, תיקי דיין וקרן מור, ופעם שנייה בתיאטרון הבימה עם יגאל נאור, יעקב כהן, חנה לסלאו וטלי אורן בתפקידים הראשיים. רגע של טריוויה: דביר בנדק גילם לסירוגין את אחד מתפקידי המשנה בהפקת הבימה). אף על פי כן ולמרות זאת החליט יבגני אריה ללכת על המחזה המקורי, ובמבחן התוצאה נראה שהוא לא טעה. זה כנראה שילוב של הזמן שעבר, המציאות, תרומת תיאטרון גשר לתרבות התיאטרון המקומית ומעל לכל התרגום של רועי חן בשילוב הבימוי של אריה שמאפשרים את קיומה של עלילת המחזה ברוסיה של המאה ה-19 מתוך זיקה ברורה למציאות הישראלית של 2010. שחיתות שלטונית? הון ושלטון? קומבינות? אנשים קטנים במוקדי כוח גדולים? חנפנים, אנשי שררה, תאבי בצע ונהנתנים? רדידות? היעדר ערכים? בשקל, ברובל, בשמלות מחוך, בחצאיות מיני, בכרכרה או בלקסוס - הכול קרוב-רחוק, שלהם ושלנו, כפר גלובלי קטן ומובן. סיפור על ראש עיר מושחת ולא ממש חכם שמתכונן בחשש לביקור פתע של פקיד ממשלתי בכיר העלול לחשוף את ערוותו הציבורית. כשמגיע לעיירה בחור לא מוכר, גרגרן, נהנתן ולכאורה חסר משאבים, עושים כמה ממקורביו המבריקים של ראש העיר חשבון פשוט ויוצא להם שאחד ועוד אחד הם אחת עשרה. וכך הם מדווחים כי הצעיר הנ"ל הוא-הוא הפקיד שהגיע במסווה מפטרבורג, ומכאן והלאה כל צמרת העיר ופרנסיה מתחרים זה בזה על אהדתו - דרך הכיס, הביס ושאר מנעמי החיים. הפקיד המדומה דווקא מאוד נהנה מזיהויו השגוי ועושה כמיטב יכולתו כדי לחלץ מעשירי העיר ומושחתיה עוד ועוד מזומנים וטובות הנאה. כל זה גורם לו הנאה רבה בכיס, בבטן, במיטה ובכל צורה, אבל בהיותו גם קצת יותר חריף מהשוטים המתרפסים בפניו, הוא קולט בדיוק מה קרה וכותב על כך לידיד בעל השפעה - בעל טור בעיתון. דווקא מכתבו לידיד הרחוק הוא שמפיל אותו ומרסק את כל בניין קלפי השוחד המופלא שבנו פרנסי העיירה, לאחר שמנהל הדואר המסור טורח לקרוא את המכתב בטרם יישלח.


דביר בנדק כראש העיר ואלון פרידמן כפקיד המדומה מחוללים בטנגו-התגוששות בין שתי דמויות הפוכות אך גם דומות: שניהם בעצם קומבינטורים ותחמנים, אך בעוד הפקיד המדומה עושה זאת לסיפוק הנאות מיידיות אישיות, ראש העיר עושה זאת כדי להישאר על כסאו, להמשיך להחזיק בכוח ובשררה. דביר בנדק מעצב בדיוק עכשווי את ראש העיר כדמות הפוליטיקאי השנוא ומעורר הגיחוך, כבד גוף, כבד ביטוי, כבד תפיסה, דורסני ושתלטן. חיתוך הדיבור שלו, שילוב של עצבנות, תוקפנות והססנות, מהדהד דמויות מהאקטואליה היומיומית, מחבר כל מילה של שם ואז לכאן ועכשיו. אלון פרידמן מתפתל ומשתחל על הבמה כאטרייה גמישה וחלקלקה ומעצב טיפוס חלקלק ומפונק, מין תינוק מגודל ומרוכז בעצמו שרק רוצה כל הזמן לעשות כיף. בגרות? אחריות? מה לו ולכל זה. גם שאר הדמויות והשחקנים נוטלים חלק בחגיגה הצבעונית שמשתוללת רוב הזמן על הבמה. נטשה מנור כאשת ראש העיר כובשת בחוסר מעצורים. רביעיית הבכירים, הכוללת את מנהל הדואר, השופט, המפקח על בתי החולים והמפקח על מוסדות החינוך, משרטטת - כולם ביחד וכל אחד לחוד - קריקטורה מצחיקה ואכזרית של בעלי שררה נבובים. נטע שפיגלמן, כבתו בעלת הליקוי בדיבור (ס' במקום ש') של ראש העיר, יוצרת דמות טיפשה-חכמה מענגת. כל האחרים תורמים גם הם את שלהם לחגיגה הבימתית שבה הבמה שעיצב מיכאל קרמנקו גם היא שחקנית שעושה תפקיד מצוין. חלקי במה עולים ויורדים במחול מזרונים וכריות, שרוולי במה נשלפים ונבלעים, מתפקדים כמסדרונות, כרכרות וכל דבר אחר. הרבה קומדיה פיזית נדרשת מהשחקנים, שמפגינים כולם יכולות מרשימות וקלילות תנועה מדבקת בזחיחותה. מרשימות במיוחד סצנת השירה בסופה של ההצגה ותמונת הסיום - פנייתו של ראש העיר לקהל ואחר כך התייצבות הקאסט לרגע הסיום הקפוא. דבר אחד שלא ממש אהבתי: השימוש בבעלי חיים אנושיים לאורך ההצגה - חתול ותרנגול, סוס ועורבים. רוב הזמן הם לא הוסיפו לטעמי שום ערך מוסף חשוב, חלק מהזמן גם נראו לי ממש מיותרים. למרות האקטואליה, הסאטירה והאמירות הנוקבות שנמצאות במחזה, יותר מכל דבר אחר - ההפקה הזו היא הצגה מצחיקה ומשעשעת. מי שמחפש קורנס ביקורת נוקב, שלא יחפש אותו כאן. יבגני אריה מצליח שוב לשחק בדמיון, להפיק מהבמה חגיגה דינמית ושובה ולטעמי, דווקא השימוש בשפה התיאטרונית הזו שלו, שיוצרת עוד ממתק בימתי, מקלה את עיכול המסרים המרים החבויים במחזה, קצת כמו תרופה שמוחבאת בכפית של סירופ מתוק.
שורה תחתונה:
העולם עצוב אז צוחקים - על רוסיה של גוגול ועל המציאות שלנו.
"רביזור", תיאטרון גשר. מאת: ניקולאי גוגול, תרגום: רועי חן. בימוי: יבגני אריה; תפאורה, תלבושות ומסכות: מיכאל קרמנקו; מוזיקה: אבי בנימין; תאורה: אבי יונה בואנו (במבי). משתתפים: דביר בנדק, אלון פרידמן, נטשה מנור, נטע שפיגלמן, גלעד קלטר, דודו ניב, ציון אשכנזי, ג'יל בן דוד, אלכסנדר סנדרוביץ', בוריס אחנוב, אורי יניב, יבגני טרלצקי, ויקטור סוקולוב, יובל ינאי, דניאל צ'רניש, גור קורן, רומן גרשוביץ, ורי אוריין, אנדריי קוליש, אלכסנדר טורופובסקי, מיכאל ריבקין. משך ההצגה: כשעתיים וחצי כולל הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: וול סטריט: הכסף מדבר

ביקורת ספר: עדיין אליס

ביקורת תיאטרון: לילה לא שקט

ביקורת קולנוע: שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

ביקורת ספר: תמרה