ביקורת תיאטרון: שבטים

"שבטים". צילומים: אייל לנדסמן 

את "שבטים", המחזה החדש שעלה בבית ליסין, כתבה המחזאית נינה ריין (כך על פי התוכנייה) בעקבות צפייה בסרט תיעודי על זוג הורים חירשים שציפו להולדת תינוקם, והביעו בסרט תקווה כי גם ילדם ייוולד חירש. הראייה השונה לגמרי, כמו גם ההתייחסות האחרת לחלוטין לחירשות - ולא רק כמצב חוסר שמיעה במובן הפיזי, אלא גם במובן המטפורי - היא אחד הנושאים שמעלה המחזה.

לא רק ההבדל בין התייחסות של חירשים לשומעים ולהיפך, אלא גם של חירשים ושומעים כלפי עצמם וסביבתם, של חירשים שנולדו וגדלו בסביבה של שומעים ולהיפך - שומעים שגדלו בסביבה של חירשים, ולבסוף - של שומעים שמאבדים את שמיעתם ומנגד, של כבדי שמיעה שיודעים להשתתף בשיח שומעים ובוחרים לא לעשות זאת. במילים אחרות, השאלה שמוצבת במחזה היא מי באמת מנהל דו-שיח של חירשים בעולמנו.

זו שאלה מרתקת, ודאי כשמרחיבים אותה באלמנטים נוספים, למשל החברה בעידן המודרני הנוכחי, שבו צעירים מתבגרים יותר לאט, מתעסקים הרבה יותר בעצמם, נשארים זמן רב יותר בבית ההורים - מה שמכונה בפי חוקרים דור ה-N, מלשון נרקיסיזם. 

בית מרקחת שטרן-בלום

תמונות מחיי הכפר

אדם לא מת סתם