ביקורת תיאטרון: שיינדלה

ב-1993 עלה בתיאטרון הקאמרי מחזה מקורי חדש של אמנון לוי (אז עדיין מוכר בעיקר כעיתונאי חוקר, מומחה לענייני חרדים) ורמי דנון, "שיינדלה" שמו. המחזה היה, כפי שנכתב בתוכניית ההפקה המחודשת שעלתה עכשיו בבית ליסין, "מעין חלוץ", בעיקר כי עסק במתרחש בתוך החברה החרדית וסיפק לצופה החילוני הצצה לעולם שבעיקרו ובדרך כלל סגור בפניו. אחריו באה עוד שורה של מחזות שעלילותיהם התרחשו בחברה החרדית שסיפקו לצופים עוד זוויות התבוננות לחברה הזו ("מניין נשים", "תיקון חצות", "מקווה" ועוד). המחזה של לוי ודנון השתייך לסוג חדש של מחזות גם במובן נוסף, סגנוני יותר, מחזות שאיכשהו נשקו לאקטואליה, לנושאים שעל סדר היום החברתי והציבורי, שהם במוקדי עניין בתקשורת (בדומה למשל ל"פולארד", "גורודיש" ודומיהם). לוי ודנון כתבו בתוכנייה להפקה המקורית של "שיינדלה" כי "המחזה מעמיד את הפרט החרדי לעיונו של הצופה החילוני; הוא מכניס אותנו אל תוך הבית החרדי, פנימה, מצביע על היחסים בין בני אדם בחברה זו, על החוקים, על האיסורים ועל מידת יכולתו של הפרט לחיות על פיהם. המחזה מבקש לערוך לנו היכרות עם האישה החרדית ועולמה... 'שיינדלה' בודק את מוסד הנישואין בחברה החרדית, יחסים בין אם לבת, אחוות נשים והמתח בין האישה, כפרט, לממסד החרדי. אין בכוונתו לבדוק אלמנטים אלו כדי להביא את הפולקלור החרדי. מטרת הבדיקה היא להשתמש בהקצנה של החברה החרדית כדי להעמיד מראה עקומה מול הצופה החילוני". 17 שנים חלפו מאז ש"שיינדלה" עלתה לראשונה, והרבה דברים השתנו מאז, על הבמה ובקרב הצופים באולם. הצופה החילוני הממוצע היום מכיר יותר ויודע יותר על החברה החרדית, בזכות החשיפה המתמשכת באמצעי תרבות שונים לנושא. לא רק מחזות שניתן לסווג כ"דרמות חרדיות" עלו על הבמות במשך השנים. לצדן עלו ועולות דרמות טלוויזיה ("במרחק נגיעה", למשל), יצאו ספרי סיפורת שזכו לפופולאריות רבה (ספריה של נעמי רגן, לדוגמה) וגם העיתונות, הכתובה והמשודרת, מסקרת בקביעות עניינים ואישים מהמגזר החרדי. הצופה שבא לראות את "שיינדלה" היום אולי אינו מכיר את העלילה הספציפית הזו, אבל הוא כבר יודע משהו על העולם הזה. על כריכת התוכנייה המקורית הוגדר המחזה "מאה רבנים נגד אישה". בגרסה החדשה נכתב "אישה אחת נגד 100 רבנים". אותו הדבר, זווית ראייה אחרת. ההצגה המקורית ארכה שעתיים ו-30 דקות, כולל הפסקה. במודל 2011 (המניח מראש טווח קשב קצר בהרבה) אין הפסקה והמחזה קוצר לשעה ו-40 דקות. במקור גילמה אורנה פורת הנפלאה את הרבנית ונעמה שפירא ובהמשך מירב גרובר, נהדרות שתיהן בתפקיד, את שיינדלה. בגרסת בית ליסין מגלמת יונה אליאן-קשת את הרבנית, ואת שיינדלה מגלמת מיכל שטמלר.


שיינדלה של שטמלר ממצה עד תום את המרחב המגביל והנוקשה שבו מוצבת הדמות ומנצלת היטב את טווח הפעולה ואת מנעד הרגשות שלה, ממרדנות מתריסה לשיטתה ועד כניעה מובסת. גם בת-חן סבג הצעירה, כחברתה רוחל, מעצבת בחן את דמות הילדה-אישה, תמימה-לא-תמימה, מודעת-לא-יודעת, ומהווה נוכחות רעננה ומרשימה על הבמה. דווקא יונה אליאן-קשת, הוותיקה והמצוינת בדרך כלל, לא מצאה את הטון הנכון לדמות הרבנית, אמה של שיינדלה, המנהלת את המלחמה בשם ובשביל בתה, במגרש הגברי-החרדי. אליאן-קשת נעדרת את העוצמה העצורה-מתפרצת הנדרשת, ורוב הזמן היא נשארת בגדר אישה כועסת קולנית. משהו בחיתוך דיבורה נשמע לא שייך לדמות הזו, שאמורה להיות מגדלור של נחישות, כוח, שכל ועורמה, ובמקום להשמיע זעקה, דבריה הם בעיקר צעקה. חבל, כי זהו פספוס של תפקיד מרכזי, שמחליש את המחזה. בחזרה למחזה. יש הרבה סיבות לשוב ולהעלות מחזות שוב ושוב, החל מהיות החומר קלאסיקה איכותית וראויה (שייקספיר, צ'כוב), דרך היותו אמצעי למפגן וירטואוזיות של משחק ("הנהג של מיס דייזי", "איש הגשם") וכלה בשיקולי פופולאריות וקופתיות ("הזוג המוזר"). אני לא הצלחתי להבין מדוע בחרו בבית ליסין להעלות מחדש את "שיינדלה" דווקא. המחזה כשלעצמו הוא בסדר, קצת דומה לספר קריא, אבל לא מעבר לכך. לא טמון בו ערך מוסף כלשהו, לא בתוכן, לא במבנה ולא בסגנון, ואלמנט החידוש שהיה בו בזמנו, פג. הוא גם לא מסוג המחזות המספקים לשחקן או לשחקנית תפקיד עסיסי ונחשק במיוחד. אין גם רלוונטיות עכשווית לעיסוק בנושא, ולמרות ההצלחה הגדולה בגלגול הראשון, זה לא מסוג המחזות שהצלחתם מובטחת מראש. מה שיצא בגרסת בית ליסין הוא עוד הפקה מן השורה, שנקודות הזכות שבה הן משחקן של השחקניות הצעירות והתפאורה הנאה (בעיקר שילוב ארון הספרים התלוי ומרחף ממעל) של ערן עצמון.
שורה תחתונה:
הצגה בסדר, לא יותר, בעיקר בזכות השחקניות הצעירות.
"שיינדלה", תיאטרון בית ליסין. מחזה מאת אמנון לוי ורמי דנון. בימוי: רמי דנון; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: מוניק מדניק; מוזיקה: אורי וידיסלבסקי; תאורה עדי שימרוני. משתתפים: יונה אליאן-קשת, מיכל שטמלר, דב נבון, בת-חן סבג, ליאת גורן, אייל רוזלס, רפי תבור, אופיר וייל. משך ההצגה: כשעה ו-40 דקות, ללא הפסקה. עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: הנאום הסודי

ביקורת קולנוע: פגוש את הפוקרס הקטנים

ביקורת תיאטרון: האריסטוקרטים

ביקורת ספר: טוני וסוזן

ביקורת קולנוע: טייארה

לקהילת תרבות:

לחצו