ביקורת תיאטרון: שרי המלחמה

תוכניית המחזה המקורי החדש - והראשון - של שי גולדשטיין (המוכר מהצמד הרדיופוני "שי ודרור") "שרי המלחמה", אשר מוגדר בשערה "קומדיה מעוררת דאגה", עמוסה לעייפה בהתייחסויות לסאטירה ולהומור. הרמז עבה, ללמדנו שמדובר כאן במחזה שאמור להיות סאטירה הורסת מצחוק. אלא שלמרות שחתום עליה במאי שהוא מאושיות הסאטירה - מוטי קירשנבאום - ולמרות שמככב בה אלי יצפאן, אחד האנשים היותר מצחיקים בתעשיית הבידור הישראלית (שהוכיח בעבר כי הוא יודע גם להצחיק בקומדיה "רגילה" על במת תיאטרון, ב"הזוג המוזר" בהבימה), "שרי המלחמה" איננו סאטירה, גם לא קומדיה ראויה, ודאי לא מעוררת דאגה, ואפילו לא מחזה של ממש. זה יותר סוג של מערכון תפל שטעה בכתובת והגיע לתיאטרון הלאומי במקום לתוכנית בידור שולית, ובדרך גם התארך יתר על המידה. במרכז הסיפור ראש ממשלה טיפש שלצדו שר ביטחון טיפש ונטול כישורים לא פחות ושרת חוץ שהיא בערך אותו הדבר, אבל עם חיתוך דיבור אחר ועקבים; שמקורב אליו גם ראש שב"כ שובניסט-מאצ'ואיסט בהמי-חרמן-גזען וכן הלאה, וגם ח"כ מקשיש לוחמני ותימהוני, שצמוד אליו מאבטח (?) המשמש גם מטפל, ממוצא אתיופי (אותו הוא מכנה "כושי"); וכמובן גם עיתונאית פוליטית רודפת סקופים בשם רינה. החבורה הזו מתקבצת בהרכב כזה או אחר בלשכת ראש הממשלה, לעניינים כאילו שוטפים (יחסי ציבור ותככים) כשפורצת מלחמה עם הסורים והמצרים. ראש הממשלה ושריו - כל השניים - כמובן לא יודעים מה לעשות ואיך לנהל מה, ומיד מועברים - יחד עם ראש השב"כ והח"כ המקשיש ומטפלו (שכמובן נוכחים) - לבונקר חירום, המתגלה כמה שהיה כבר שלושים שנה קודם לכן בערך מקלט מוזנח והרוס. שם הם מתקוטטים, מגרשים את העיתונאית שמגיעה מאיזו מחילה (?), מאיימים זה על זה באקדחים ובשאר איומים וניצלים בסוף בזכות האמריקנים. כמובן. את הבשורה מביאים חייל אמריקני המזמר את המנונו יחד עם מחצצר-תואם, ששייכים אולי בכלל למערכון אחר, משהו על מלחמת האזרחים האמריקנית.


אם זה נשמע מקושקש - זה בגלל שזה ככה. ולא עוזרת נוכחותם של יצפאן - למרות שפה ושם הוא מרביץ איזו השתוללות אופיינית שחורגת בבירור מגבולות המחזה וגורמת שמחה רגעית לקהל - וגם זו לא של יובל סגל, שכבר הוכיח בעבר כישרון קומי נאה, או מתאמצים אחרים בקאסט. העניין הוא שבשביל לראות את יצפאן מרביץ קטעים לא צריך ללכת לתיאטרון. אפשר פשוט להדליק טלוויזיה. לפעמים אפילו רק לפרסומות ולקדימונים. וזו איננה ביקורת של ממש עליו או על שאר השחקנים, שכל זה באמת איננו באשמתם, כי יש גבול מה אפשר לעשות עם דמויות פלקטיות, רדודות וחד ממדיות כמו אלה שנכתבו להם. יגאל שדה, שחקן מצוין ומגוון עם קבלות, נראה לי לעתים כמעט סובל מהטקסטים שהושמו בפיו. אבל אולי זה רק הדמיון שלי. השאלה האמיתית היא מה בדיוק גרם למקבלי ההחלטות לחשוב שראוי להעלות את ההצגה הזו בתיאטרון הזה. הרי לא צריך להרחיק לקצווי עולם, נגיד לאנגליה או לאמריקה (לסדרות כמו "כן, אדוני השר / ראש הממשלה" או "ויפ", לסרט "בסוד העניינים" ואחרים), כדי להבין מהי קומדיה או סאטירה פוליטית ראויה. די להיזכר ב"פולישוק" הנפלא (למה, באמת, הוא אינו חוזר?) שהיה אחד לגמרי משלנו וממש לא מזמן, כדי למצוא בקלות את ההבדלים. ואם ההפקה הזו נוצרה בניסיון קריצה לקהלים שבדרך כלל אינם פוקדים את התיאטרון, צר לי לומר זאת - אבל במקום קריצה יצאה עווית.
שורה תחתונה:
חבל על הזמן.
"שרי המלחמה", תיאטרון הבימה. מאת: שי גולדשטיין; בימוי: מוטי קירשנבאום; דרמטורגיה: שחר פנקס; תפאורה: אלכסנדרה נרדי; תלבושות: ארז מעין; מוזיקה: רן בנגו; תאורה: מאיר אלון. משתתפים: אלי יצפאן; יובל סגל, מיקי פלג-רוטשטיין, יגאל שדה, דוית גביש, רוברט הניג/גבי עמרני, איימוס איינו, דניאל קישינובסקי, צחי כרמונה. משך ההצגה: שעה ורבע, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ספר חדש: אני לא זוכרת כלום

תיאטרון: פרויקט הריצ'רדים בקאמרי

ביקורת קולנוע: בשם הכסף

ביקורת ספר: הנשים

פסטיבל מחולוהט: חודשיים של מחול

ביקורת ספר: תחושה של סוף

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות