ביקורת תיאטרון: שש דמויות מחפשות מחבר

המחזאי והסופר האיטלקי זוכה פרס נובל, לואיג'י פירנדלו, כתב מחזה שמתרחש על קו הגבול המיטשטש והמתעתע בין דמיון ומציאות, מחזה העוסק באבסורד שבמציאות ובמציאות של האבסורד, תיאטרון בתוך תיאטרון, מחזה על אנשים שעושים הצגה לעול ההצגה של החיים, על מסכות, העמדות פנים וחיפוש אחרי אמת. אבל מהי האמת, בעצם? זהו מחזה חכם, מתוחכם ועמוק, מלא הומור ותובנות חריפות ומדויקות על טבע האדם, על יצירה בכלל ועל תיאטרון בפרט, מחזה שהועלה כבר כמה פעמים בישראל, בתיאטרונים שונים ובתרגומים שונים. רועי חן, הדרמטורג של תיאטרון גשר, מודה בתוכנייה כי נטל לעצמו לא מעט חירויות בעיבוד שעשה למחזה, שאותו הכרנו עד כה בשם "שש נפשות מחפשות מחבר". בעיבודו של חן הוא נהפך ל"שש דמויות מחפשות מחבר" והשינוי, שהוא הרבה מעבר לסמנטי, מגלם בעצם לא מעט את הרעיון של פירנדלו במחזה ובוחן עד היכן מעוות התיאטרון מציאות בכדי ליצור מציאות תיאטרונית שתשקף נאמנה את המקור. חן, בעיבוד שלו, עושה בדיוק את זה, ואולי בהתרחקותו מהמקור הוא בעצם מתקרב אליו, מקרב אליו את ההוויה התיאטרונית העכשווית ומדגים איך המרחק או הקרבה בין הרחוב לבמה, בין החיים לתיאטרון החיים, נותר במהותו בדיוק כשהיה. כי אנשים נותרו בני אדם, מחפשים לנצח את עצמם, את "האמת" שלהם, מחפשים משמעות, הכרה, תיקון, אהבה. רוצים לשלוט, לעשות את הדבר הנכון, להטביע סוג כלשהו של חותם. שש דמויות פורצות אל תוך תיאטרון שבו מתנהלת חזרה על הצגה שבה משתתפים שני השחקנים הראשיים, הבמאי ומנהל הבמה. שש הדמויות הן משפחה אחת: אב, אם, בן ובת בוגרים, נער וילדה קטנה. השש, כך מתברר די מהר, מחפשות מחזאי שישלים את כתיבתו של מחזה אודות חייהן, כי המחזאי שעסק במלאכה ברח באמצע העבודה. הסיפור שלהם, הם משוכנעים, הוא דרמה אמיתית, סיפור גדול מהחיים, ולכן ראוי להפוך למחזה תיאטרון. ההורים היו נשואים לא באושר. נולד להם בן. האם התאהבה במזכירו של האב ועזבה את בעלה יחד איתו. את הבן הצעיר השאירה עם אביו ופתחה בפרק ב', בו נולדו לה שלושה ילדים. אלא שהבכורה היא בעצם בתו של האב, שצמחה ברחמה של האם בעת שעזבה. אחרי מות המזכיר-מאהב-בעל שני, מידרדרת המשפחה לעוני מרוד. הבת הבכורה מסייעת לכלכלת המשפחה בעבודת זנות. יום אחד מגיע לקוח שהוא בעצם אביה, שלא הכיר אותה מעולם. האב המכה על חטא אוסף את כולם בחזרה לביתו, וכמשפחה אחת גדולה ומאוד לא מאושרת, הם מבקשים לספר את סיפורם. המשפחה הזו, שחייה הם סוג של טלנובלה במושגים עכשוויים, רוצה שיספרו את סיפורה - אבל בגבולות נאמנות שהיא תקבע. המחזאי שברח רצה כנראה אחרת, לכן ברח. המחזאי-בכוח, במאי ההצגה שאליה פלשה המשפחה, מבקש גם הוא לשלוט במעשה התיאטרוני, ביצירה. המלחמה על דמות המציאות מתנהלת במקביל בין אנשי התיאטרון לדמויות מהחיים, וביניהן לבין עצמן, בסוג של רשומון, שבו כל אחת מבקשת לנכס את המציאות לגרסתה.


הבמאי יבגני אריה שב לשלוף בהפקה הזו הפתעות שובות עין ונפש מתיבת הקסמים המקצועית שלו. בימת התיאטרון - האמיתית והמדומה שבהצגה - בעיצובו של מיכאל קרמנקו, פולשת לתוך האולם (גונבת ממנו שש שורות), כשם שהתיאטרון פולש לחיים ולהפך, בטשטוש הגבולות שמתחיל עוד לפני שהכול מתחיל. אנשי התיאטרון בהצגה נהפכו תחת הדרכתו של אריה לדמויות הריאליסטיות ביותר, מה שמתבטא החל בצרידותו של השחקן הראשי (בגלל לילה קשה קודם) ונוכחותו של הכלב של הכוכבת (שנקרא צ'כוב), וכלה בדיאלוגים עם התאורן ובבקבוקון הנשלף של הבמאי. מולם המשפחה הכביכול מהחיים הפולשת לבמה היא ההזויה, המוגזמת, התיאטרלית, הפנטזיונרית. החל בכניסה הקסומה שלה כדבוקה אחת בתלבושות, אביזרים ואיפור תיאטרליים על גבול הקיקסי, וכלה בכל התנהלותם המוחצנת, הוולגרית עד אלימה, בהתנהגותם הביזארית, באווירת השקרים האופפת אותם ובצורך של כל אחת מהדמויות לכוון את הזרקור אל עצמה, לעמוד במרכז הבמה והעלילה, לזכות בתשומת לב ובאהדה. כל השחקנים עושים עבודה מרשימה ומתמסרים לחלוטין לערבוביה של כאילו בדיה וכאילו מציאות. אלון פרידמן ונטליה מנור כשחקנים המקצועיים יודעים להעביר היטב את קסמו של המקצוע הזה דווקא מצדו האפרורי, הסמוי יותר מהעין. סשה דמידוב כבמאי משכנע ומעורר הזדהות עם העול, הקושי וכפיות הטובה של תפקידו המרכזי של במאי (ומחזאי). יבגני טרלצקי כמנהל הבמה עושה תפקיד קטן-גדול ושובה לב. משה איבגי כאב המניפולטיבי מוכיח שהוא בבית על הבמה כמו על מסך הקולנוע, וליליאן רות כאם מפתיעה בעוצמות שהיא משדרת. יותר מכל התרשמתי מנטע שפיגלמן בתפקיד הבת - תפקיד תובעני, קשה ומורכב, שהיא מצליחה לגלם בדיוק במינונים הנכונים של טבעיות ובומבסטיות, כאב ורשעות, פגיעות ונקמנות, גסות ורגישות. אין ספק שההצגה מדברת במיוחד אל כל מי שתיאטרון וכתיבה הם חלק מחייו - בעשייה, בלמידה, בשאיפה או בחלום שטרם מומש. אבל גם אם לא, בכל מקרה מדובר במחזה ובהצגה עשויים היטב, בתיאטרון מהוקצע, רב השראה, יפה לעין ולאוזן. הערות שוליים: עיצובה של מדאם פצ'ה כגבר בדמות אישה לא העלה בעיני, ואם משהו, אז קצת פגם, בשל גרוטסקיות היתר שבדמות. והיו גם קטעים אחדים שבהם חשתי כאילו העלילה מסתבכת ומשתרכת קצת יותר מדי בפקעת חוטיה, ופה ושם קצת צרמה לי רמת הצעקות. אבל כל אלה מתעמעמים אל מול הסך הכול, שהוא חוויה תיאטרונית מעשירה.
שורה תחתונה:
הקסם של גשר חוזר לפעול ולעורר התפעלות.
"שש דמויות מחפשות מחבר", תיאטרון גשר. מאת לואיג'י פירנדלו, עיבוד ונוסח עברי: רועי חן; ביומי: יבגני אריה; תפאורה ותלבושות: מיכאל קרמנקו; מוזיקה: אבי בנימין; תאורה: אבי יונה בואנו (במבי). משתתפים: משה איבגי, ישראל (סשה) דמידוב, נטליה מנור (/סבטלנה דמידוב), נטע שפיגלמן, אלון פרידמן, ליליאן רות, יבגני טרלצקי, אורי יניב, יובל ינאי, לוסי דובינצ'יק, שרון יבלונסקי (/שני דובינצ'יק/ יקטרינה פיורו). משך ההצגה: שעה וחמישים דקות, כולל הפסקה

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: פרשס

ביקורת תיאטרון: אותו הים

ביקורת ספר: הקורבן

ביקורת קולנוע: על הזוג מורגן שמעתם?

ביקורת ספר: אתה הילד שלי