ביקורת תיאטרון: תנאים של חיבה

זו פעם שנייה שבית ליסין מעלה מחזה שנכתב בעקבות סרט מאוד מוכר, מזוהה עם כוכביו ומצליח (הקודם היה "איש הגשם"), ולא זו בלבד שההפקה המקומית עומדת בכבוד בהשוואה - במסגרת מגבלות של במה ואמצעיה לעומת מסך קולנוע הוליוודי - יותר מכך, היא מצליחה לגעת, להצחיק ולרגש לעתים. ברור מראש שעל במה תל אביבית, בשעה ועשרים דקות ועם חמישה שחקנים, מוכשרים ככל שיהיו, אי אפשר לשכפל סצנות כמו זו המקורית מהסרט עטור האוסקרים (חמישה, בכל הקטגוריות המרכזיות) משנת 1983 שבה ג'ק ניקלסון מסיע את שירלי מקליין במכוניתו אל תוך הים (במחזה מוזכר המעשה בשיחה בין השניים). ברור שאי אפשר להעלות לבמה שורה של שחקנים פעוטים כמו אלה שלוהקו כילדיה של אמה היולדת בלי הפסקה בסרט. אבל ההצגה מצליחה, רוב הזמן, לדלג בהצלחה מעל מכשולים שכאלה ולהסיט את העיקר למחוזות שבהם תיאטרון, כשהוא טוב, תמיד טוב יותר מסרט: משחקם של השחקנים. יונה אליאן-קשת וששון גבאי נכנסים בלי היסוס או מורא לתפקידים הכה- מזוהים עם ניקולסון ומקליין, של אורורה השתלטנית, הנוירוטית, הנרקיסיסטית והמקסימה וגארת השתיין, החרמן, הבטלן והמקסים. אליאן-קשת, בפאה בלונדית קצרה ועם גוף ששוב ושוב מפיק מהקהל גניחות התפעלות (ובצדק), עושה באורורה כבתוך שלה מהרגע הראשון, וברגעי השיא במחזה, למשל לצד מיטת בתה הגוססת בבית החולים, היא מרגשת עד דמעות גם ציניקנים שזוכרים כל הזמן שמדובר בסך הכול במלודרמה מוכרת.


ששון גבאי, בן זוגה הבימתי הוותיק והשחקן שהכניע כבר בהצלחה על בימת בית ליסין זיכרון של שחקן גדול בתפקיד מוצלח בסרט (דסטין הופמן ב"איש הגשם"), משתלט גם הפעם בכריזמה הבימתית שלו על דמות האסטרונאוט חובב הנשים. שניות ספורות אחרי כניסתו לבמה המלווה בהרבה "אהה" מזהה-מלחשש של הקהל, הוא מתנער מכל קשר לדמותו הפולישוקית המתארחת בבתים רבים כל כך פעמיים בשבוע בימים אלה, ובזכות זיקיו?ת מופלאה שעושה אותו לשחקן כל כך רבגוני ומצוין, נהפך בטבעיות מוחלטת לגיבור-העבר השרמנטי, שמקסים בזכות עצמו, בלי קשר למה שעשה ניקולסון לתפקיד. הרבה כבר נכתב ונאמר בזכות הכימיה הבימתית בין אליאן-קשת לגבאי ולכן אפשר לומר בקיצור שגם הפעם היא עובדת. היטב. גם בקטעים הקומיים המתוזמרים כהלכה וגם ברגעים הסנטימנטליים והמדמיעים. הצלע המרכזית השלישית במחזה היא דמותה של אמה, הבת השונה לחלוטין מאמה. יובל שרף מתמודדת בכבוד עם התפקיד וגם עם נוכחותו הדומיננטית של הצמד הוותיק, המוכשר והמוכר שלצדה. כמו שאומרים בלשון החבר'ה, יש לה את זה. בהערת אגב קטנה, באמת קטנה, נאמר רק שכל עקיצות האם לבתה בענייני דיאטה לאורך העלילה (נמצאות במקור) קצת מגוחכות נוכח רזונה הבולט של שרף. כדאי אולי לשקול להלביש אותה בלבוש מעט פחות חושפני, שבו רזונה יבלוט פחות לעין.
שורה תחתונה:
הסיפור מוכר, אז אם אהבתם, תאהבו גם את הגרסה הזו.
"תנאים של חיבה", תיאטרון בית ליסין. מאת: דן גורדון עפ"י רומן מאת לארי מק'מארטרי ותסריט מאת ג'יימס ל. ברוקס; תרגום: שלומה מושקוביץ; בימוי: רוני פינקוביץ'; תפאורה: כנרת קיש; תלבושות: אורנה סמורגונסקי; משתתפים: יונה אליאן-קשת, ששון גבאי, יובל שרף, ברוך דרור, ליז רביאן

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: הסחיטה

ביקורת תיאטרון: תקלה קלה

ביקורת קולנוע: ההצעה

ביקורת טלוויזיה: מחוברות

ביקורת ספר: כתוב בים

ביקורת סרט: שם המשחק

ביקורת תיאטרון: לעזוב את פולה

ביקורת סרט: קוד השתיקה