ביקורת תיאטרון: תעלת בלאומילך

"תעלת בלאומילך". צילומים: התיאטרון הקאמרי 

את הסרט "תעלת בלאומילך" ראיתי - כפי שהעיד על עצמו גורי אלפי שעיבד את התסריט לבמה (עם אלי ביז'אווי), ביים את ההצגה ומככב בה - כשהייתי ילדה, וגם אני הוקסמתי. לא ארחיק לכת לומר שהבנתי אז ממש את הסאטירה הקישונית על השלטון המוניציפלי, אבל אני זוכרת שזה מאוד הצחיק אותי, שהגדולים נורא התלהבו מאביבה פז (שגילמה את המזכירה) ושבתור ילדה תל אביבית שגדלה לא רחוק מצומת האירועים בסרט, רעיון הקידוח שם והצפת הרחובות די הפנט אותי ובמשך זמן בהחלט לא קצר הייתי כל הזמן בכוננות לראות אם בומבה צור במקרה בשטח.

הרבה אחרי ההצלחה הגדולה שלו בזמן אמת, הסרט נהפך לנ"צ של תקופה, ולכן גם ההומור שדהה קצת עם הזמן (למשל, השמות של קישון, שפעם עצם ביטויים היה מגלגל את כולם מצחוק) והסאטירה שעוקצה קצת קהה (מה זה לעומת כל השחיתויות שהורגלנו בהן בשנים האחרונות), נעטפו בחן נאיבי של נוסטלגיה.

בית מרקחת שטרן-בלום

תמונות מחיי הכפר