ביקורת תיאטרון: 33 וריאציות

"33 וריאציות". צילומים: דניאל קמינסקי

מויזס קאופמן, מחזאי אמריקני יליד ונצואלה, משלב במחזה "33 וריאציות" (שהועלה ב-2009 בברודוויי בכיכובה של ג'יין פונדה) אמת היסטורית ובדיה. צירה המרכזי של העלילה הוא האמיתי: יצירתו המבריקה של בטהובן "וריאציות דיאבלי" המכילה 33 וריאציות על נושא ואלס, קטן לכאורה, שכתב אנטון דיאבלי, מו"ל מוזיקלי וינאי שרצה לגזור קופון זריז וקל והזמין שורה של מלחינים ידועים לכתוב כל אחד וריאציה על נושא הוואלס שלו, במטרה לאגד את כולן בספר אחד שיהיה רב-מכר מובטח. אלא שבטהובן לא עצר בווריאציה אחת, נתקף מין אובססיה ליצירה (ואולי היא השתלטה עליו) ולא הרפה ממנה לאורך זמן רב למרות שמיעתו ההולכת ודועכת, למרות קשיים, חולי ועוני, עד שכתב לה 33 וריאציות.

סביב העובדות הללו טווה קאופמן סיפור בדיוני שבמרכזו מוזיקולוגית חדורת להט למקצועה, ד"ר קתרין ברנדט, שמחליטה לחקור את פשר ההתמסרות של המלחין הגאון לוואלס הקטן והזניח על פניו של דיאבלי. ברנדט, שמתייחסת למשימה שלקחה על עצמה כאל משימה בלשית מסעירה, יוצאת למסע ההיסטורי-בלשי - שלוקח אותה לבון שבגרמניה - במסגרת זמן קצוב ושאול, קצת אחרי שאובחנה כחולה במחלת ALS, מחלה ניוונית חשוכת מרפא. נוסף ליעד המקצועי שהציבה לעצמה, ברנדט צריכה גם להספיק להגיע לסוג של השלמה ופיוס עם עצמה ועם בתה קלרה, אישה צעירה שבנבדל מאמה ממוקדת המטרות, עדיין מחפשת את עצמה ומתקשה להתחייב ולהתמסד, בין אם למקצוע ולעבודה ובין אם ביחסים אישיים.

קאופמן בנה מחזה שבו עבר והווה מתכתבים ביניהם על הבמה, והדמויות מנהלות סוגים שונים של דיאלוג, בין תמונות וזמנים. כמו וריאציות על נושא, גם שני הגיבורים, ברנדט ובטהובן, נדרשים להתמודד עם מגבלות הגוף והזמן האוזל ועם משימה שלקחו על עצמם והם אינם מסוגלים להרפות ממנה.


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


ושניהם נדרשים גם להגיע להשלמה ולפיוס עם מגבלותיהם, עם עצמם ועם הסובבים אותם והקרובים אליהם. בטהובן עם עוזרו האישי (וכותב הביוגרפיה שלו) אנטון שינדלר ועם המו"ל דיאבלי, ברנדט עם בתה קלרה ועם ד"ר גרטרוד לאדנברגר, המנהלת הקפדנית של הארכיון בבון, שנהפכת לשותפה למסע המקצועי וחברה קרובה. בין חלקי המחזה וקורות גיבוריו מחבר חוט מוזיקלי של הווריאציות האמורות (וריאציות על נושאי חיים, אם תרצו), שקטעים מתוכן מנוגנים לאורך ההצגה בידי הפסנתרנית דריה ספרונוב (עריכה מוזיקלית: דורי פרנס).

משה קפטן ביים ביד מיומנת ובאורח מלוטש את אנסמבל השחקנים שנע ומחבר בין עבר להווה, בין גאונות לסקרנות, בין דעיכת הגוף לנסיקת הנפש, בין מסירות להתמכרות, להט וקבלה. יונה אליאן מככבת ללא עוררין (ונראית מלכותית בהתאם) ומשכנעת כמוזיקולוגית חדורת הלהט, במיוחד בקטעים שבהם היא מסבירה-מרצה את מניעיה במסע הבלשי, את התעלומה ואת הכמיהה להבין את הגאונות המוזיקלית שהייתה, ואת פשרה. מיכל לוי כקלרה, בתה, כובשת בטבעיותה ובפגיעות האותנטית שהיא משדרת, המאפיינת לא מעט ילדים להורים שאפתנים, הישגיים, קרייריסטים ומצליחים. צביקי לוין עושה את שלו כהלכה כעוזרו הנאמן והמפוכח של בטהובן, שאותו מגלם ללא דופי יצחק חזקיה.

אבל ההפקה המהוקצעת אינה מחפה על מה שהוא לטעמי פגם בסיסי במחזה עצמו - שנותר בעיקרו שכלתני מדי, תבוני מדי, מדבר ברובו אל הראש, ולא אל הלב. קאופמן הצליח לשרטט נאמנה קווים לדמותם של חוקרים אקדמיים שמפיחים חיים קסומים בנושאים היסטוריים רחוקים, היטיב להתמודד אינטלקטואלית עם נושאי המחזה ואף התחכם יפה בימתית לפערי הזמנים בעלילה. אבל את הדרמה האנושית-אישית שמאחורי כל זה הוא החמיץ במידה רבה. 

שהרי בלב העניין מדובר בסיפור על אנשים ומעשים טעוני יצרים, להט ורגשות: מוזיקאי שהולך ומתחרש, שהוא גאון בודד ומיוסר אשר חי בעליבות בעולם שהולך ונסגר עליו, ומוזיקולוגית מצליחה שתמיד שלטה בחייה, והולכת עכשיו אל מותה הידוע מראש, ובעודה מאבדת שליטה על יכולותיה, גופה וחייה, עליה להתמודד לא רק עם סופה הקרב, אלא גם עם פתרון התעלומה שמאיים לחמוק מפניה ועם הצורך הדחוף לפענח באמת את יחסיה עם בתה היחידה. כל כך הרבה פוטנציאל לרגש ולריגוש (ולדמעות) היה לקאופמן בסיפור הזה, אך הוא לא הצליח לממש אותו כהלכה. 

שורה תחתונה: הפקה מלוטשת של מחזה שכלתני אך לא מספק רגשית.

"33 וריאציות", תיאטרון בית ליסין. מאת: מויזס קאופמן; תרגום: שלמה מושקוביץ; בימוי: משה קפטן; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: אולה שבצוב; עריכה מוזיקלית: דורי פרנס; תאורה: אורי מורג; וידאו: יואב כהן; תנועה: דפנה גרבינסקי. משתתפים: יונה אליאן-קשת, יצחק חזקיה, מיכל לוי, דני גבע, צביקי לוין, פנינה ברט-צדקה, יניב לוי. פסנתרנית: דריה ספרונוב. משך ההצגה: כשעתיים, כולל הפסקה



לקהילות פנאי: לחצו