בלשית עם שקיות ניילון

שולמית לפיד היא סופרת נהדרת בעיני. ספרה האחרון, "
ואולי לא היו", הוא פנינה של שימור-שחזור תקופה, אווירה ואנשים שהיו בתל אביב של פעם. עכשיו היא מוציאה רומן מתח חדש, "טעות אנוש", ומזכירה לכל שלא רק רומנים וספרות יפה היא יודעת לכתוב, היא גם אשפית בכתיבת ספרות מתח (למרות שחלף כבר לא מעט זמן מאז ספר המתח האחרון שלה). לפיד היא אמה הספרותית של ליזי בדיחי, מגיבורות הכחול-לבן הראשונות והאהובות של הז'אנר. בדיחי הייתה רווקה, עיתונאית במקומון בבאר שבע, שנהפכה - שוב ושוב, על פני שישה ספרים - לבלשית בעל כורחה. בדיחי של לפיד הייתה ישראלית מאוד ואותנטית מאוד, רחוקה מאוד מגיבורות בלשיות אמריקניות או בריטיות. ובכך היה טמון חלק ניכר מקסמה. עכשיו בוראת לפיד גיבורה חדשה, שגם היא נשאבת לניהול חקירה מתוך סוג של חוסר ברירה (מוטב שהיא תעשה את זה, מאשר מישהו אחר). גם הגיבורה הנוכחית של לפיד חורגת מסטריאוטיפים מקובלים, אפילו לגבי הקריירה שניהלה מרבית חייה, ואשר בין השותפים לדרכה היא נדרשת לחקור ולפשפש: רות פרלמוטר עבדה שנים רבות במוסד. אחרי שיצאה לפנסיה ופצחה בקריירה שנייה - ואפילו מספקת - כבעלים ומנהלת של סוכנות נסיעות, היא נקראת לחקור את מותו של עמית לשעבר, גם הוא מוסדניק בגמלאות, שנמצא ירוי. ולמרות שנראה כאילו התאבד - איש אינו מאמין שזה מה שקרה. תשכחו מכל מיני פנטזיות בלונדיניות בנוסח סינדיות למיניהן. פרלמוטר של לפיד היא אנטי-תזה לזוהר ג'יימס בונדי, היא התשובה הישראלית לטיפוסים האפרוריים של לה קארה - ובגרסת הפנסיונרית. פרלמוטר הרווקה היא חובבת מתוקים, בעלת הופעה חסרת ייחוד באופן כללי (לכל היותר היא נראית קצת מוזנחת רוב הזמן), מרבה להסתובב עם שקיות פלסטיק לגמרי לא מותגיות (גברת עם סלים) ולראות, הרבה יותר מאשר להיראות. גם כשהייתה צעירה מעולם לא הייתה טורפת גברים ומפילה חללים, והפרט האישי הכי מסעיר בביוגרפיה שלה הוא רומן שמעולם לא מומש עם אנגלי אחד שגויס למשימה שלא צלחה. לפיד בחרה למקם את עלילת המתח בין ובקרב חבורה של פנסיונרים בוגרי מוסד, וכך העניקה לסיפור גיבורים בעלי ייחוד, שנבירה בעברם היא גם מסע לעולם צללים של פעם; קצב מיוחד וכובש שאין בו יריות ואגרופים בכל עמוד ופסקה, אבל יש בו הרבה תובנות, ניתוח פרטים, התבוננות ושיפוט מציאות ואנשים בעיניים שכבר ראו דבר או שניים בחיים; ומסגרת עלילתית שמאפשרת ללפיד לעשות את מה שהיא מיטיבה לעשות: לפרוש יריעה סיפורית רחבה, שיש בה מקום לפיסות היסטוריה, רגשות, חשבונות נפש וחשבונות אישיים ובעיקר - מקום להציב הרבה סימני שאלה (בלי קשר לפתרון התעלומה, שמגיע בזמן הנכון).

פרלמוטר נקראת חזרה ל"משרד" ומתבקשת לחקור את מותו בירייה של ארתור אלון, שהשתייך ל"קבלנים", חבורה של ארבעה גמלאי מוסד שהקימו חברה קבלנית לאחר שיצאו לפנסיה. אשתו של אלון וגם חבריו ועמיתיו משוכנעים שלא ייתכן כי האיש התאבד וכי היה פה רצח. כבר בנקודת הפתיחה מתברר לפרלמוטר כי אלון קיבל, שנים רבות קודם לכן, כשהיה מוצב במסגרת תפקיד במוסד באוסטריה, מעטפה ובה מכתבים שכתב הרצל לאשתו ולאמו. אלון שכח מהמעטפה במשך זמן רב ונזכר בה רק באחרונה, אחרי שנתקל בה במקרה בעת שסידר ניירות ישנים. מפה לשם ומבדיקה אודותיהם עלתה אפשרות שנראתה סבירה מאוד, שהמכתבים הללו שווים הון קטן. אלא שאז אלון מת. והמכתבים נותרו בכספת של חבריו-שותפיו, שגם היו שותפים לכל רווח צפוי מהמכתבים. מכאן הכול הולך ומסתבך כמובן, אבל בחן הכתיבה הייחודית של לפיד, שבה הדגש נותר תמיד על הצד האנושי - לטוב ולרע - של בני אדם. בלי עקבים וללא מניירות, פרלמוטר מדלגת במטוסים בין ערים אירופיות לבין תל אביב; מגייסת לעזרתה נער מתבגר רב פירסינג, כמו גם מכרים מהעבר; לא מתבלבלת ממאהבות ומלכלוכים, מסכנות, ממניפולציות ומאיומים על חברויות ישנות. לפיד מיטיבה להביט לכל הכיוונים - קדימה, אחורה ולצדדים - במבט מפוכח, שמאפשר לראות את הטוב והרע בכול, כפי שהם. אין כאן "לא יכול להיות", יש "הכול ייתכן" - גם כשזה כואב, וגם כשזה לגמרי מפתיע לטובה. זהו רומן מתח שעונה במדויק על ההגדרה - גם רומן וגם מותחן, ספר קולח שנקרא בקלות ובמהירות. "טעות אנוש" הוא כיף של ספר מאוד ישראלי, עם גיבורה שונה וכובשת בדרכה. בדיוק הספר הנכון לחופשות החגים הקרובים, בין כל המאכלים והקרובים, המתנות, ההמולות, הטיסות והנסיעות.
שורה תחתונה:
כיף של ספר, רומן מתח ישראלי וחינני להפליא.
"טעות אנוש", מאת שולמית לפיד. 219 עמודים, הוצאת כתר