במלחמת המילים נתניהו מנצח, מה לגבי מעשים?

אין ספק שבנימין נתניהו הביס בקרב הטלוויזיוני את יצחק הרצוג. את הקרב, הזה שתוצאותיו ידועות מראש, היו צריכים יועציו של הרצוג למנוע.

נתניהו הוא אלוף המילים, ההבעות, הטון הראוי וארשת פנים מקצועית. בעוד שהרצוג ישב באולפן, בגודל טבעי ,אמר את מילותיו ברהיטות, להוציא גמגום אחד, בנימין נתניהו כבש את מלוא המסך בארשת פנים לגלגנית וחיוך מבטל כמי שאומר : זה לא יריב ראוי. נתניהו היה ספון בארמונו ואילו הרצוג נדרש להגיע לאולפן. אם לא ניתן היה להושיב את השניים האחד ליד השני בגודל טבעי הרי שהמערכה הזו לא היתה הוגנת.

משה דיין מול לוי אשכול

נתניהו כבש את המסך כמו האח הגדול: יהיר, משתלט וכובש, ואילו הרצוג ישב במימדיו הצנועים באולפן. יועציו של הרצוג טעו כאשר הביעו את הסכמתם לדרך כזו של דו קרב.

העימות הטלווזיוני המאולתר בין בנימין להרצוג בערוץ 2

העם בציון אכן מעריך ואף מעריץ דברנים. אבל היו ימים אחרים, רחוקים, בהם בן גוריון בקול צווחני הכריז על הקמת המדינה; ימים בהם לוי אשכול גמגם לא מעט כשקרא מהנייר, ובאחד מנאומיו הדרמטיים בימים שקדמו למלחמת ששת הימים לחש באזני יועצו, עדי יפה, מה שנשמע כגמגום: "עדי... מה זה?", והתכוון למילה לא ברורה בנאום הכתוב.

התוצאה היתה הרת גורל: הגמגום של אשכול הביא להדחתו מתיק הביטחון ומשה דיין קשר לראשו שלו את מרבית כתרי הניצחון. מלחמת יום הכיפורים, שבאה לאחר הניצחון, הוכיחה שאשכול היה האיש הנכון במקום הנכון, על אף יכולת דיבורית מצומצמת. דיין, לעומתו, היה רהוט אך כשל בראיית הנולד.

בעולמנו המודרני, הטלוויזיוני, כל קמט בפניו של הדובר, כל הברה ותנוחה כובשים המונים או דוחה אותם. במלחמה טלוויזיונית כזו בן גוריון היה זוכה אולי בראשות מועצה מקומית. החוקים השתנו מאז. ניקסון, שאגלי זיעה בצבצו על פניו בקרב המצולם מול קנדי רב ההבעה, נחל תבוסה והפסיד את הנשיאות לטובת יריבו. 

מדובר בעולם אכזר שבו נתניהו הוא האלוף, ללא ספק. נותרה רק השאלה, האם אלוף בדיבור ראוי ומסוגל גם למשול ביום חול אפרורי? התשובה תינתן השבוע.

ומה אתם חושבים על הנושא? יש לכם מה להגיד בעניין? הצטרפו לפרלמנט של מוטק'ה

על מה עוד רייכר מתרגז? הקליקו כאן

פניות לגדעון רייכר - [email protected]