במקום הנמוך ביותר בעולם

צילום: ז'ראר אלון

"אם הבית", מחזהו של הלל מילטפונקט על אם ובת שחיות במקום הנמוך ביותר בעולם, תרתי משמע, ומתגוששות-נאבקות זו בזו על עצם קיומן ועל הזכות לחלום, שלא לומר להגשים, חלומות קטנים ופשוטים בשולי החברה הישראלית, עלה לראשונה לפני עשרים שנה בדיוק בתיאטרון באר שבע. וכאילו כל זה היה רק אתמול, קצה המדבר הוא עדיין קצה המדבר, העשירונים התחתונים אולי יותר גדולים אבל הם עדיין תחתונים ונמוכים, ומאבקי ההישרדות בהם, כמו גם המאבק על הזכות לממש חלומות, בסיסיים מאוד, שונים ורחוקים מאוד ממאבקי הישרדות של טייקונים מסופרים.

ים של דמעות במקום שבקצה כביש שלא מוביל לשום מקום הוא אכן ים של כאב מלוח, ולא חלק מהופעת אורח של זמר באירוע ראוותני נוצץ. מיטלפונקט היטיב לשרטט ולבטא את העליבות הקיומית האנושית הזו שבבסיס יחסיהן הטעונים-מורכבים של האם והבת במחזה, שבהחלט ראוי להגדרה "קלאסיקה ישראלית" שהעניק לו תיאטרון הבימה, המעלה את ההפקה החדשה.

אלון אופיר ביים את המחזה הקאמרי, שגיבורותיו הן נשים: אתי, הבת, בת ה-20 ומשהו, פועלת במפעל מקומי שחיה בביתה הדל של המשפחה שהתפרקה והתפוררה. אביה נהרג במלחמה, אמה נמצאת אי שם באילת, והיא זו שמטפלת בסבה החולה שמתגורר איתה, זקן נרגן וסוג של רודן קטן, המתרפק על עבר שהוא מייפה ומתגעגע לבניו שאינם - האחד שמת, ושני האחרים שחיים מעבר לים.

אתי טובת הלב מביאה הביתה עובד חדש שהגיע למפעל, גבר גרוש ואב לילד שהיא משכירה לו את החדר הריק של אמה. אלא שבדיוק כשמשהו מתחיל להתפתח בין השניים, פורצת לבית בסערה בקי, אמה של אתי, אישה מוחצנת, וולגרית, מתחנחנת ואגרסיבית, מצוידת בגבר שנתן לה טרמפ. בעיניה - משקיע פוטנציאלי בחלום הפרפומריה שהיא משוכנעת כי תביא לה אושר ועושר; בעיני עצמו - איש עסקים עם הזדמנות לגוד-טיים, ובעצם - נוכל קטן ושחצן.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

המפגש המחודש והלא רצוי, משני הצדדים, בין האם לבת מעורר לא רק עימותים חדשים, אלא גם מציף מטענים ישנים ורעילים. המאבק של שתי הנשים השונות זו מזו בכול, מחיצוניות ושפת גוף ועד שאיפות ורצונות, אשר מדגיש גם את היפוך התפקידים ביניהן (הבת בעצם מתפקדת כאם) הוא מאבק הישרדות קיומי בכל המובנים - כלכלי, נפשי, רגשי, בינאישי - ששתיהן משלמות בו מחירים כבדים בלי קשר להפסד או לניצחון.

זהו מחזה שמספק שני תפקידים מצוינים ושונים לשחקניות, שמגלמות את האם והבת. אסנת פישמן כאם, בקי, עושה על הבמה כבתוך שלה. היא מניפולטיבית וקולנית, גסת רוח ואכזרית, רעת לב ואנוכית, מכמירת לב ופתטית - היא הר געש שמתפרץ שוב ושוב, זורע הרס, מאיר את סביבתו ושורף. והיא פשוט מעולה. רינת מטטוב כבתה אתי הייתה בעיני פחות משכנעת ונוגעת. משחקה היה לטעמי מאולץ למדי עד שפישמן סערה לבמה, ורק אחר כך ניעורה קצת יותר לחיים הפשוטים-אפרוריים שאתי מבקשת לעצמה. גבי עמרני כסב שמתאווה בעיקר לחיות בעבר שלא היה בדיוק ככה, עסיסי ואמין, ומצליח להיות נוגע ללב למרות שהוא יוצר דמות שמתגלה ככעורת נפש ואכזרית גם היא.

אהבתי את רקע הכביש לשום מקום שבתפאורה (של אלכסנדרה נרדי), אבל לא את עיצוב חדרי הבית כתלים ארכיאולוגיים, שנראו לי זרים מאוד למחזה כה ריאליסטי. המוזיקה של קורין אלאל (ובביצועה) מוסיפה גוונים של מלנכוליה לסיפור המשפחתי העצוב הזה.

שורה תחתונה: מחזה טוב מאוד עם שחקנית ראשית שעושה מטעמים מהתפקיד.

"אם הבית", תיאטרון הבימה. מאת: הלל מיטלפונקט; בימוי: אלון אופיר; תפאורה: אלכסנדרה נרדי; תלבושות: ילנה קרליך; תאורה: מאיר אלון; מוזיקה: קורין אלאל. משתתפים: אסנת פישמן; רינת מטטוב, גבי עמרני, רוי מילר, עמוס בוארון. משך ההצגה: שעה וחצי, ללא הפסקה

עוד על תיאטרון:

עדיין חברות, עדיין מצחיקות

איש קטן, חוויה גדולה

מרוב עצים לא רואים את הפרדס

רוצים לראות משהו באמת טוב?