בסוכה שלנו: חוגגים באווירה נוסטלגית

זיכרונות הילדות שלנו קשורים פעמים רבות בחגים. גם אם גדלנו במשפחה שלא הקפידה על תרי"ג מצוות, חגי ישראל היו ועדיין מהווים חלק חשוב מהחיים, בעיקר דרך עיני ילדים, כשההכנות, האוכל המסורתי והמנהגים שלהם קסם מיוחד, באו בעסקת חבילה עם חופשה מהלימודים.

אמי, שגדלה בתל אביב של שנות ה-40 של המאה שעברה, בת למשפחה מסורתית ברוכת ילדים של יוצאי האי קורפו, נזכרת בחגים בגעגוע רב. "אצלנו קיימו את החגים כדת וכדין. הכל לפי הספר", היא מספרת. "כילדים מאוד אהבנו את החגים ותמיד הייתה לקראתם התרגשות גדולה.

"כמובן שכל שנה, אחרי יום כיפור, היינו בונים סוכה. גרנו בדירה בקומה רביעית, מעל פינת בן יהודה ושלום עליכם ובנינו אותה במרפסת. כל תהליך הבנייה נעשה ביחד, בשיתוף פעולה מלא של כל הילדים. היינו שמים עמודים, מחברים שמיכות ומקשטים בשרשרות נייר, דיגלונים וקישוטים שהכנו.

"בערב החג היינו מתאספים כולנו, אבא ואמא, ארבע אחיותיי ואחי, ולפעמים גם הדודה והדוד עם שתי הבנות שגרו קומה מתחתינו, היו מצטרפים. היינו מתיישבים בסוכה הקטנה, ולמרות שהיה צפוף ולא הכי נוח, האווירה החגיגית, הארוחה והשירים, זכורים כחוויה מאוד מיוחדת", היא מסכמת.

אושפיזין במאה שערים

סוכות בירושלים, 1945. צילום: ד"ר יצחק רוזנר, באדיבות ארכיון הצילומים של קק"ל

גם לבן זוגי, שגדל ברחוב הנביאים בירושלים של שנות ה-50, זיכרונות משלו. "הורי, יוצאי פולין וחילונים גמורים, לא ממש הקפידו על המנהגים", הוא נזכר. "בסוכות ניצלנו סוכה טבעית של יסמין צהוב שצמחה כל השנה במרפסת. לחוויה של בניית סוכה זכיתי אצל חבר שהוריו בנו כל שנה סוכה על הגג, וכבר במוצאי יום כיפור היינו מגיעים כל החברים לקבוע יתד. בבית הספר הכנו את שרשרות הנייר הידועות עם דבק שערבבנו מקמח ומים.

"אבל הכי מעניין היה להסתובב בחג במאה שערים, שהייתה במרחק חמש דקות הליכה מהבית. האווירה שם הייתה מאוד מיוחדת ולא פעם הזמינו אותנו, ילדים חילוניים שהגיעו להציץ, להתארח בסוכות כמצוות האושפיזין. היה יפה לראות איך על כל מרפסת קטנטנה בשכונה צצה סוכה. רובן היו עשויות מסדינים אבל למהדרין היו סוכות מקירות עשויים דיקט עם חלונות. למי שהייתה חצר הייתה סוכה גדולה שגרו בה כל ימות החג. את כפות התמרים לסכך היו גוזמים באותה תקופה מכל עץ מזדמן (לא חשבו אז שצריך להגן עליהם מהגיזום הפרוע) או קונים בשוק של מאה שערים, ביחד עם ארבעת המינים".

ארוחת צהריים משותפת

סוכות בירושלים, 1967. צילום: מרתה הלויג, באדיבות ארכיון הצילומים של קק"ל

מסע במנהרת הזמן לחג הסוכות של ילדותי בשנות ה-60, בשכונה כפרית בפאתי חדרה, מעלה קודם כל אצבעות דביקות מהכנה סיזיפית של שרשרות נייר צבעוניות. לולאה אחר לולאה ואחר כך ניקובי סיכות כשנועצים אותן אל קירות הסוכה המידלדלים.  

הקמת הסוכה הייתה פרויקט חברתי משותף לכל ילדי השכונה, כמו הקומזיץ בל"ג בעומר והשיטוט המשותף ברחובות העיר ביום העצמאות. הסוכות שלנו, שהיו מוקמות בכל שנה בחצרו של מישהו אחר, לא היו זוכות מן הסתם לחותמת כשרות כי לרוב הודבקו על תשתית של סככת חנייה כשהסכך נועד בעיקר לקישוט. מצד שני, הן היוו מקום מפגש תוסס ואטרקטיבי לכל אורך חופשת החג.

זכורות לי בעיקר ארוחות הצהרים המשותפות בסוכה, כשכל ילד היה מביא מהבית מנה מוכנה על הצלחת. אם רצית תוספת, היית צריך לרוץ עם הצלחת הביתה ובחזרה, ותמיד נדרשה כזו. בסוכה, האוכל המוכר של אמא היה הרבה יותר טעים.

מה אוכלים בסוכה? הנה כמה המלצות

ומה נותנים מתנה למארחים?

וגם כמה דרכים שיעזרו לכם לא להישאר לבד בחגים