בעלה הטריף אותה

סירי הוסטוט (שבהוצאה הקודמת שבה יצאו ספריה בעברית, מודן, אייתו את שם משפחתה הוסוודט), מרבה להציב במרכז ספריה אנשים באמצע החיים, זוגות ארוכי טווח שזוגיותם נמצאת במשבר כזה או אחר. גם בספרה החדש בעברית, "קיץ ללא גברים", הגיבורה שלה מיה, היא אישה כזאת, באמצע החיים, אחרי שלושה עשורים של נישואים שלפתע מתפרקים. מיה היא משוררת, זוגתו הקצת-קוקו, סוג של בוהמיינית, של מדען מוח רב מוניטין, שהוא - איך לא - מיושב, מאופק ושכלתני. יש להם בת בוגרת, דייזי, שעושה צעדים ראשונים כשחקנית, והם חיים את שגרת חייהם בברוקלין, ניו יורק. עד שיום אחד הבעל, בוריס, מסביר למיה כי הוא זקוק ל"הפוגה" מנישואיהם, מה שגורם לה לרדת מהפסים.

אחרי אשפוז של שבוע וחצי שבו היא מאובחנת כמי שסבלה מהפרעה פסיכוטית קצרת מועד - "מה שאומר שאת באמת מטורפת, אבל לא לאורך זמן", כפי שהיא מסבירה - היא משתחררת, מתמסרת לטיפול פסיכולוגי ומחליטה לנסוע למשך הקיץ לעיירת ילדותה במינסוטה, שם גרה אמה בדיור מוגן. היא שוכרת בית, ממשיכה בטיפול דרך הטלפון, מעבירה סדנת שירה למתבגרות צעירות, נהפכת לחלק ממעגל החברות הקשישות של אמה - הברבורות, כפי שהיא מכנה אותן - ומתיידדת עם שכנתה הצעירה, שיש לה בעל המרבה לזעום ולהיעדר, תינוק ובת קטנה, שמתנהגת כמו גרסה בת ארבע של הרפו מרקס.

מיה כמובן נשאבת לדינמיקה של הברבורות ודרכן מגיעה לתובנות רבות על עצמה, על נשים בכלל, על נישואים ועל הזקנה. היא גם נהפכת לסוג של תיבת תהודה לשכנתה הצעירה, שלה היא מסייעת ואשר גם באמצעותה היא לומדת לא מעט על עצמה, על הזוגיות שלה ועל יחסי גברים-נשים. דרך המתבגרות המתעללות זו בזו בחשאי בין שורות קצרות וחרוזים, היא חוזרת לילדותה ולהתבגרותה שלה, מבינה ומבהירה כמה דברים להן ולעצמה.

כיאה - ואולי כמצופה - מגיבורה המספרת את הסיפור בגוף ראשון ומכריזה במשפט הפתיחה, "זמן מה אחרי שאמר את המילה 'הפוגה', השתגעתי ונח?תי בבית החולים", העלילה בספר (עד כמה שאפשר לכנותה כך) אינה מתרחשת בצורה ליניארית או מסודרת, לפעמים היא אפילו לא לגמרי קוהרנטית, ומיה-הוסטוט משלימה-מכריזה על כך ישירות בפני הקורא(ת).

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

השילוב בין אבחנה דקה, מנוסחת ברהיטות שנונה ועם זאת יומיומית ונגישה, לבין קלילות דעת (בנבדל מקלות), הומור והתבוננות מחויכת על הדברים - בכך כנראה טמון קסמו של הספר. הוסטוט מנסחת המון אמיתות מהחיים, המון תובנות ואמירות שקל כל כך למצוא בהן משהו מעצמנו, מחיינו, מההיסטוריה הנשית הכה מוכרת לכולנו. גם בעובדה שהיא לא נבהלת מההשתגעות (הקלינית) הרגעית שלה, לגמרי מתיידדת איתה ומוצאת לה הצדקה, הופכת את כל הדבר הזה לבלתי מאיים, למנחם, ללגיטימי ואפילו להגיוני. באותו אופן היחס וההסתכלות שלה - בעיקר דרך עיני אמה של מיה וחברותיה - על הזקנה ועל הגיל בכלל, הם התגלמות אמנות הניסוח הקסום של אמיתות קטנות ומוחשיות. כך למשל מצטטת מיה את אמה בראשית הספר, "ההזדקנות היא בסדר גמור. הבעיה היחידה היא שהגוף מתפרק". אבל ככל שהקיץ - והספר - נעים לעבר קצם, ההתייחסות משתנה, ולקראת סופם, אחרי שאחת מחברותיה הברבורות של האם מאושפזת באגף האלצהיימר, היא אומרת למיה: "זה כל כך מר... הזקנה".

ולא יכולתי שלא לתהות ולקרוא קצת את הספר הזה כסוג של רומן מפתח. מיה הגיבורה היא משוררת (גם הוסטוט, נוסף להיותה סופרת), שנולדה וגדלה למשפחה ממוצא סקנדינבי בעיירה קטנה במינסוטה (כמו הוסטוט); היא יוצרת מוכשרת (אותו דבר) שלמרות זאת נותרה בצל בעל מוכשר להפליא (כנ"ל); הן בנות אותו גיל, מתגוררות בהווה שלהן בברוקלין וכל אחת אם לבת אחת בוגרת. אי אפשר שלא לתהות כי כל הרבה אמירות, עקיצות - גם עצמיות - קטנות, הרהורים ותיאורים, מהדהדים משהו הרבה יותר אישי מכתיבה אותנטית בלבד. אבל אולי זו רק אני.

שורה תחתונה: ספר שונה אבל לגמרי שווה, במיוחד לנשים באמצע החיים.

"קיץ ללא גברים", מאת סירי הוסטוט. תרגום מאנגלית: מיכל כהן. 203 עמודים. הוצאת עם עובד