בעקבות הסוד של אמא

כמעט 60 שנה חלפו מאז מתה אמה בדמי ימיה ועד שאורה אחימאיר העזה לצאת למסע בעקבות סיפורה הטראגי והעלום. כשנקרה על דרכה קצה החוט הראשון, אחימאיר היתה בשנות ה-60 המאוחרות לחייה ושימשה בתפקיד ניהולי מאתגר. ההבנה שבידיה המפתח לגילוי הסוד של אמה, שממנה נפרדה כילדה בת עשר, הביאה אותה להחליט לפרוש מעבודתה ולהקדיש את כל זמנה לתחקיר היסטורי מקיף של משפחתה בדורות האחרונים. שלוש שנים תמימות ארך המסע. היא ראיינה קשישים, נברה בארכיונים, ביקרה בתחנות מפתח בארץ ובעולם וכתבה את הספר "כלה", שיצא בימים אלה בהוצאת "עם עובד" ומוקדש להוריה. הסיפור המשפחתי הסבוך והדרך שבה נחשף בפני הכותבת מתוארים כאן בדרך מרתקת המשלבת תובנות מנקודת מבטה העכשווית ותיאורים מלאי חיות של התקופה והתרבות. העלילה מתמקדת במשולש רומנטי שצלעו האחת היא אמה של אחימאיר, חיה קירשנבאום, יפהפייה צפתית, בת למשפחה חסידית מהיישוב הישן שמרדה במוסכמות. הצלע השנייה היא בעלה הראשון העלום של האם, דוד קראוס-גלעדי, שוטר יהודי במשטרה הבריטית בצפת, והצלע השלישית היא אביה של הכותבת, עזריאל צוראל, יליד פולין שברח מאירופה עם עליית הנאצים, נישא לאלמנה היפה והתאלמן ממנה כעבור כעשר שנים ושלושה ילדים. אחימאיר, כיום בת 71, חיה בירושלים עיר הולדתה, נשואה לעיתונאי ואיש הטלוויזיה יעקב אחימאיר ואם לשניים. בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת נדדו בעקבות עבודתו ללונדון ולאחר מכן לוושינגטון, שם שימשה כנספחת לארגוני נשים בשגרירות ישראל. עם שובם ארצה שימשה כרכזת ועדת ראש הממשלה למעמד האישה, וב-1978 מונתה למנהלת "מכון ירושלים לחקר ישראל", גוף חוץ ממסדי לחקר מדיניות העיר ירושלים ועתידה, שאותו ניהלה עד לפרישתה לפני שלוש שנים. על תפקידה זכתה באות יקירת ירושלים. הילדות בצל מחלת הלב הקשה של אמה, שכללה אשפוז בן שלוש שנים, והיתמות שבאה לאחר מותה המיוסר נדחקו הצידה, עד שבפגישה מקרית עם אישה ילידת צפת במסיבה בוושינגטון ב-1975 נודע לה שאמה התאלמנה בגיל צעיר, עוד לפני שהכירה את אביה. למרות ההלם, לא ניסתה אז לחקור במה מדובר, עד שלפני כחמש שנים נקלעה ל"מוזיאון המאירי" לתולדות צפת ומצאה שם פיסת קרטון קטנה ומצהיבה. "זאת הייתה הזמנה לחתונה של אמי, חיה קירשנבאום, עם אדם שאת שמו לא הכרתי -דוד קראוס-גלעדי", היא מספרת. "על גבי ההזמנה מישהו הוסיף בכתב יד את המשפט, 'אחרי כמה ימים הוא נרצח'. זה היה כתב חידה, אבל יכולתי לצאת ממנו לדרך. באותו שלב כבר הרגשתי בשלה להתמודד עם העבר הכל כך לא פשוט שלי, עם האובדן של אמי בגיל צעיר וחיי היתמות". ברגע שהחלה לחקור, היא לא היתה מסוגלת להפסיק. "נסחפתי ואיבדתי בלמים. היה בי דחף בלתי נשלט לעשות את המסע, לגלות ולכתוב עליו ספר. כן יהיה מו"ל או לא, כן ירצו לקרוא או לא, אני הייתי חייבת לעשות את זה. בדיעבד אני מקווה שמשהו מהכורח הפנימי החזק שלי עובר אל הקורא".

התחקיר שערכה העלה שאמה התאהבה בצעירותה בצעיר יהודי חילוני מהונגריה, שוטר במשטרה הבריטית, למורת רוחה של משפחתה שחלמה על חתן תלמיד חכם. סיפור האהבה חוצה התרבויות עורר כמובן עוינות רבה בצפת החסידית, אך שרד את כל המכשולים והשניים נישאו בבית המשפחה ברוב טקס. ארבעה ימים לאחר החתונה נרצח הבעל הטרי בסמטאות העיר על ידי רעול פנים שמעולם לא נלכד. אם לא די בכך, לאחר שהתאלמנה באורח כה טראגי, לקח אותה אביה של חיה למסע הזוי באירופה, שבה השתוללה כבר מלחמת העולם השנייה, כדי לקבל "חליצה" מאחיו הצעיר של בעלה המת, כפי שמחייבת ההלכה, בעיירה נידחת בהונגריה. עם תום הטקס המשפיל, שנועד לאפשר לה להינשא שוב ושאותו הצליחה לעבור אך בקושי, נמלטו השניים מאירופה הבוערת בספינת מעפילים וכמעט גורשו למחנה מעצר. "נפשית, המסע אל העבר היה מטלטל מאוד. ההיכרות שערכתי עם אמא שלי ועם הדורות הקודמים מילאה אותי השתאות ושמחה וגם המון חמלה. חמלה על החיים הקשים שהיו להם, על העוני, המאבקים, העלבונות. בעיקר הצטערתי עבור אמי, שסיפור החיים שלה היה טראגי לחלוטין".
את מספרת בספר על יחס ביקורתי מצידה כלפייך בילדות ועל הרבה קונפליקטים. יש בתיעוד של חייה מעין תיקון?
"בהחלט. לה עצמה לא היה זמן לעשות את התיקון, ולכן ניסיתי לעשות אותו דרך הכתיבה. רציתי גם להציל אותה מהשכחה ולהכיר אותה לעצמי, לצאצאים שלי ולאנשים בכלל, וגם להתפייס עם זכרה".
איך מתחילים תחקיר כזה?
"התחלתי מחיפוש של אנשים שחיו באותן שנים בצפת והיום הם בשנות ה-90 לחייהם. כשמצאתי את הראשון, הוא הוביל לאחרים. איתרתי אנשים שהכירו גם את הבעל הראשון של אמי, או הגיעו מהעיירה שלו בהונגריה ויכלו לשפוך אור על הסביבה שבה גדל. קראתי חומר כתוב על המקומות והתקופות שבהן חיו. כיוון שניהלתי מכון מחקר, אני מכירה את השפה. ערכתי לא מעט ספרים, אם כי כולם היו מדעיים. בכתיבה ספרותית לא התנסיתי קודם והיא באה מהלב. נתתי לעצמי חירות לדמיין דברים וניסיתי להכניס את הקורא להווי החיים, הריחות, המאכלים, המנהגים והביטויים".
תמיד ידעת שיש לך סיפור משפחתי יוצא דופן?
"לא, הידיעה על כך שאמי היתה נשואה פעם והתאלמנה בנסיבות טראגיות הוסתרה במשפחה, גם אחרי מותה. היום אני חושבת שלכל משפחה יהודית יש סיפור מיוחד ויוצא דופן, וכשחוקרים וכותבים אותו היטב הוא נעשה לסיפור סוחף".
מה את ממליצה למי שיוצא למסע בעקבות ההיסטוריה המשפחתית?
"להצטייד בהרבה סקרנות, אבל גם באורך רוח ובנכונות להיתקל בקירות אטומים ובעדויות סותרות ומבלבלות. צריך לזכור גם שכאשר מראיינים אנשים מבוגרים, הם נוטים לא פעם לספר גם על עצמם. אתה יכול לבלות איתם שעות על שעות, ורק שמץ קטן מדבריהם יתרום לסיפור שלך. אבל חשוב להתעניין ולשמוע את הסיפורים, כי מכל זה תוכל ליצור בסופו של דבר פסיפס שלם".
"כלה", מאת אורה אחימאיר, הוצאת עם עובד