בקצה המדבר - פרק מספר

ג'ייק טס במטוס קטן מעל נופי חייו - ילדותו, נישואיו, עבודתו, תשוקותיו. הוא בראשית שנות השישים לחייו. זהו יום הולדתו, והוא איננו כתמול שלשום. הוא שכל את אשתו, בנו כלוא בבית סוהר והוא עומד לאבד את עברו. ג'ייק חולה אלצהיימר. ג'ייק מנסה להיאחז בכל פרט מעברו, אבל זיכרונותיו חומקים ממנו, מתרחקים מן האמת. הוא תוהה מדוע נכלא בנו ומה קרה לבתו. האם היא חיה או מתה? כיצד עלו חייו על שרטון? הרומן "בקצה המדבר" מגולל את מאבקו העיקש של אדם שזיכרונו גווע והוא מנסה להציל משהו מן החורבות. על הקוראים מוטלת המשימה להשלים את החלקים החסרים, לברור בדיה ומציאות, ולהרכיב מן האמיתות וההזיות את חייו של ג'ייק. "בקצה המדבר" הוא ספר הביכורים של הסופרת האנגלייה סמנתה הארווי. הספר היה מועמד לפרס ב?ו?קר ולפרס אורנג' לשנת 2009. לפניכם הפרק הראשון של הספר.


בתוככי ים של שמות ושל מאורעות שכוחים עולים וצפים בקלילות מ?רשימה כמה קטעי עבר. אין בהם סדר הגיוני, גם קשר אין ביניהם. מבטו מכוון אל האדמה שלמרגלותיו, משונה, כי פעם הוא היה מתרכז כולו באופק או בשמים ממעל ומתפעל מעצם הגודל. עכשיו הוא מחפש את הזעיר בתקווה למצוא בו נחמה: הבניינים כשלושת אלפים רגל מתחתיו, השטח השחור והשטוח לחלוטין של הביצות הקורא תיגר על כל פרספקטיבה, בית הסוהר והחצר, גברים רצים באליפסות במסלול ריצה, כתם הפרוורים. הטייס צועק משהו ומצביע ימינה. מרחוק כורתים עצים, והם רואים עץ נוטה הצדה ומתמוטט, ואחריו עוד אחד, כמו גפרורים. "סוריאליסטי מכאן!" צועק הטייס. "כן," הוא משיב. "עצי יער ק?ו?וייל. נופלים." הוא רוכן קדימה ונוגע בכתפו של הטייס בלי לדעת מה הוא מתכוון להביע בתנועה הזאת. אולי את תחושת החיבור לקרקע ? הוא רוצה לחזור אל הקרקע ויש לו בחילה והוא קצת פוחד. מכל מקום, הטייס ודאי חושב שידו היא צעיף מתעופף או אפילו ציפור שסטתה ממסלולה כי הוא אינו מסתובב. "הבן שלי!" הוא צועק. "פה למטה, בכלא!" הטייס מהנהן ומרים אגודל; אולי לא הבין. "אני בניתי את הכלא הזה, את החלק החדש, בשנות השישים," הוא קורא אל הרוח. "כן," משיב הטייס. "זוועה, אני מסכים. מפגע בנוף." הוא מתכופף החוצה ככל שהוא רק מעז. אולי יראה את בנו? אולי הם רואים זה את זה? הוא סוקר בקנאה עמומה את החן המכני, כ??זה של נמלים, של הגברים הרצים סביב-סביב. הנה הנרי. לא, לא נכון. ההוא, אולי. ההוא? אי אפשר לדעת, הוא מחליט. כולם רזים מכאן, וחוץ מזה, הרוח מטשטשת לו את הראייה. עכשיו פונה הטייס מזרחה, הכלא גולש לאחור וזרוע של קו חוף מתגלית. "הבן שלי השתגע," הוא צועק אל הטייס. הוא רוצה להבהיר את הנושא מיד, לאור העובדה שהעולם רוחש אהדה רבה יותר למשוגעים מאשר לפושעים. "לתקופה מסוימת, אחרי שאימא שלו מתה," הוא מסייג את דבריו. כי בסופו של דבר יש גבול לסבלנות של העולם גם כלפי משוגעים. הרוח חוטפת את מילת התשובה של הטייס. איכשהו היא נשמעת כמו "לא," כאילו הרוח עצמה, עצם האטמוספרה, פשוט חולקות עליו. כדי לייצב את מחשבותיו המסתלסלות הוא מתמקד בצווארו העבה של הטייס ובקיפול של הצווארון ושואל את עצמו איך נקרא האריג הזה. לא עור, אבל משהו כמו עור, משהו די רגיל, מן הדברים שהוא אמור לדעת. מן הדברים שבדרך כלל הוא ידע. הוא נוגע בו בזהירות ונרתע מיד, משלב את כפות ידיו ומרים אותן אל סנטרו. הוא עוצם עיניים ומרגיש התערבלות קלילה בתוך בטנו; הלוואי שיכלו להאט, או לנחות. עכשיו הוא מסב את מחשבותיו אל הנרי, אבל מצליח להעלות רק את מהומת הנתונים הרגילה. הנרי, אחרי מותה של הלן, רץ בשדה שמאחורי ביתם, "בית המרכבות," רודף אחרי האורות של כנפי מטוס, מנופף בסכין חיתוך וצועק: "יש אלוהים, חתיכת בן זונה קדוש, בוא הנה!" יש שיאמרו שאין זה זיכרון משמח, אבל הוא לא מקבל את דעתם, כי לא את השמחה שבזיכרון הוא מחפש, אלא את הזיכרון עצמו; את טעמו ומגעו, את ההוכחה שהוא מביא לקיומו שלו. שוב הוא שולח את ידו קדימה בניסיון למשוך את תשומת לבו של הטייס. "עוד מעט נוחתים?" עולה בידו. עוד אגודל מורם מיד הטייס ופנייה חדה יותר אל מסת השמים שמתאחה עם הים, ושם הכול גדול ונהדר מכדי להתמודד איתו, הכול מופרז, הוא חושב. הוא מתנחם במחשבותיו המתמקדות בבית הסוהר, בארבעת אגפיו המאורגנים בצורת T ובתאיו הצרים. הם משייטים הלאה; אם הייתה לו בר?רה, היה נתפס לבהלה. אבל ככה, כששאגת המנוע מחרישה את אוזניו והרוח מצמידה היטב את אבריו אל גופו, הוא נדחס בתוך איפוק לא רצוני, ננעץ אחורה ולמטה במחשבותיו. ברגע זה קיימת רק התמונה של הנרי הרודף בטירוף בשדה אחרי המטוס ההוא ? הזיכרון חי ומבוד?ד כנוף לילי המסתמן בקווים חדים לאורו של ברק ? ואחריו עולה תמונה שונה לחלוטין של הנרי, קצת אחרי תקופת האשפוז בבית החולים והתרופות שבגללן שערו נשר, קושר את הסינר שהלן קנתה לו פעם ומתחיל פרק ארוך ומנומנם של אפייה: המומחיות שלו הייתה המן טאשן ועוגות שקדים ממחברת הבישול היהודי של סבתא שלו, הכתובה בכתב יד. שבועות שלמים נדף בבית ריח של סוכר חם. משהו בהצטמקות הקיצונית הזאת של בנו מדריך את מנוחתו יותר מכל השתלשלות אירועים אחרת, עד כדי כך שהוא רואה אותו בגדלים הולכים וקטנים בלי הרף, כמו עצם מתרחק. הכלא מופיע שוב לרגע קט מעבר לקצה המטוס, ונעלם מיד. הוא עוצם את עיניו. לפני זמן-מה, אחרי הטירוף, פרץ הנרי לשלושה בתים ברחוב מגוריו בצהרי היום וחיפש אלכוהול או כסף לבזבז על אלכוהול, או משהו שאפשר למכור כדי להשיג כסף לבזבז על אלכוהול. הניסיון לבצע עברה היה כושל בעליל ? באחד הבתים ישבו דייריו ואכלו ארוחת צהריים ? לכן הנרי נתפס ונשפט לעבודות שירות בקהילה, שהוא לא ביצע, כי תמיד היה שיכור מכדי להגיע אליהן. בבית המשפט הוא אמר שקרוב לוודאי שיחזור על העברות, לא כי הוא חושב שמותר לגנוב, אלא מפני שהוא אוהב לשתות, והשתייה עושה אותו חסר אחריות. הוא נשפט אפוא למאסר ולפיכחות כפויה; הנרי קיבל את הגז?רה ברוח טובה ובנכונות שדמתה כמעט להקלה. כן, הוא זוכר את ארשת פניו של בנו ? חיוך קצר, מבט לעבר השמים, כאילו אל הלן, ואחר כך הערה: אבא שלי בנה את הכלא הזה, זה יהיה כמעט כמו ללכת הביתה. הפשע היה שולי, שלומיאלי ואלכוהולי, וההידרדרות הלוליינית שאפיינה אותו הותירה רישום קלוש בהופעתו של בנו. כל חייו התברך הנרי בעננת שיער סביב פניו, בגזרה מלאה ? אבל לא שמנה, בתווי פנים רכים, רכרוכיים, בקומה ממוצעת כמו של בעל חיים מלחך עלים גדול, בריסים ארוכים. הוא חמוד, אמרה אמו תכופות. אבל עכשיו הוא חסר שיער, כחוש. עיניו עדיין כהות ונוצצות, והוא עדיין נאה, אם רק מצליחים להתעלם מהמזל הביש הניבט ממראהו. הבעיה היא שמזל ביש הוא כמו צרעת. אי אפשר להתעלם ממנו. אולי בעצם הוא לא רוצה לראות את בנו. המטוס התלוי ומתנדנד באוויר בלי עוגן כאילו מטלטל עוד יותר את מוחו המסוחרר ומערבב במחשבותיו שני שמות: הנרי, הלן, הלן, הנרי. שמות דומים ? לפעמים הוא מבלבל ביניהם. מה יהיה אם יום אחד ישכח אותם לגמרי? ומה אחרי כן? מתחתם עפה ציפור, שתיים או שלוש ציפורים. הרחק מתחתן חולפות בעצלתיים מכוניות על כביש. הוא ער לכך שהוא תלוי על בלימה, והפחד אינו נוטש אותו אף לרגע. הוא כופה על מוחו לרדת אל נקיק הזיכרון העמוק שתמיד מספק עידוד רב כל כך: הוא והלן מפליגים בזרמו היפה של כביש אמריקאי בירח הדבש שלהם. מכונית חומה, ענן דליל אחד בשמים עמוקים. אבל אז, בגסות רבה ובחיתוך לא מקצועי נקטע הסרט ומתחלף במה שהוא מזהה כתחילתו של מונטאז' אכזרי של חיי אשתו, שנבחר בגלל מידה שקולה של כאב וייסורים. תחילה היא מופיעה במעין הבזק דהוי (שמחזיק מעמד ככל הנדרש כדי שהמסר ייקלט בלי לאפשר להתעמק בו); ראשה שמוט על שולחן המטבח. זאת אותה ישיבה שמוטה, ממשית מאוד ומשו?נ?ה מ?ש?קט, מהיעדר בולט של נשימה. אה כן, והקמיצה עם הטבעת מתוחה על גבי משטח המלמין של השולחן כאילו נקטעה מן היד, רק למען האפקט הדרמטי, יש להבין. הוא כופה על מחשבותיו לשוב אל המכונית החומה ואל הענן שכמו מתלווה אליהם. שעות על שעות כאלה, הוא והיא, זה לצד זה ורק בלם היד מפריד ביניהם, תוהים מפני מה זיווגו אותם החיים זה לזה. בזיכרון הם רואים עין בעין, בזוג עיניים אחד, הם אוכלים, שותים ומרגישים אותם הדברים בלי להכיר כלל זה את זה. תשומת הלב שלהם מתפלגת רק בזמן שהם שוכבים, עיניו הן אל הכרית ועיניה אל התקרה. ואז בדיוק, בשעה טובה ומוצלחת, הודפת יד המזל זרע אל ביצית ומתחילה היווצרותו של זוג עיניים חדש, עיניים משותפות חדשות. מי יודע אם זאת אהבה; ייתכן בהחלט שכן, המרכיבים ישנם. אחר כך הם נמצאים בבית המשפט של מחוז א?ל?גי?יני. הלן עומדת על גשר האנחות הוונציאני שלו בעיניים עצומות, ועפעפיה המנומשים מפרפרים מהמחשבות שחולפות מאחוריהם. מצד אחד של הגשר, הוא מציין, נמצא בית המשפט: כאן נמצאים החופשיים והצדיקים, אלה שחורצים משפט, ומנגד בית המעצר: האסורים, השפוטים. גשר האנחות הוא מבנה מוסרי, והוא, כאדריכל, הולך ומפתח עניין בדיוק בזה: במוסריות, ביושרו של בניין. ואשתו פוקחת עיניים, מנענעת בראשה ואומרת לו שגשר האנחות איננו קשור למוסריות יותר מהגשר שמחבר את תחנות הדלק משני צדי הכביש המהיר. היא מזהירה אותו בעדינות: מין הראוי להסס לפני שמדברים סרה בזולת. המוסריות של בני אדם היא דרך דו-סטרית, והשאלה אם הם נראים טובים או רעים תלויה רק באיזה קטע של הדרך תופסים אותם, אמרה. הוא לוקח את ידה; הם לא משדרים על אותו גל. אף פעם. היא תמיד בתדר אחד מעליו, וכאילו כדי להוכיח את העובדה הוא מתחיל לזמזם בינו לבינו שיר של ב?אדי הו?לי, ואילו היא מתחילה לצטט משהו משיר השירים פרק ה'. "ד?ו?ד?י... ע?ינ?יו, כ??יו?נ?ים ע?ל-א?פ?יק?י מ?י?ם; ר?ח?צו?ת, ב??ח?ל?ב" ? ואז היא מספרת לו שהיא חושבת שהיא בהיריון. הוא מרים אותה ומסובב אותה, מודע לכך שזה בדיוק מה שגבר אמור לעשות לאשתו כשהוא מתבשר בבשורה כזאת. האם הוא מרגיש שמחה? ייתכן בהחלט שזאת שמחה, ההתלהבות והחרדה, ותחושת הקבס שהוא נופל לתוך משהו שאין לו קרקעית ברורה. ואז מנפצות רגליה המסתובבות בקבוק ריק שהושאר על הארץ, והיא נחלצת מזרועותיו ומתכופפת להרים את השברים. הוא גוחן כדי לעזור לה. "ג'ייק," היא אומרת, "נקרא לתינוק ג'ייקוב, על שמך." אבל הוא מסרב כי מעודו לא הבין מה טעם לבחור שם זהה לאבות ולבנים אם אפשר לבחור מבין שמות רבים כל כך, וכתחליף הוא מציע משהו אחר, הוא כבר לא זוכר מה. "אז שיהיה הנרי," אומרת הלן. "נקרא לו הנרי." "ואם זה לא בן?" "הוא בן, חלמתי על זה." החלומות הללו העולים על פני השטח אינם באים סתם ככה. לא. הוא תר אחריהם אפילו בלי להיות בדיוק מודע לכך, הוא כופה את עצמו לתוכם וחוצב בהם גיאיות. הוא משחק משחקים בניסיונותיו לקשור אותם ולקבוע רצף זמן. אם זה קרה בירח הדבש שלהם, משמע שהם זה עתה נישאו: זאת המשמעות של ירח דבש, חופשה לזוגות נשואים טריים. הוא יכול להנהן בסיפוק מצלילות הידע הזה ומכאן להמשיך הלאה. לאשתו קראו הלן. אם זה היה בירח הדבש שלהם, הם היו צעירים, והוא כבר השלים את לימודיו, והנרי נ?ה?ר?ה. הנה שוב הלן, כתפה החשופה תחתיו ואגן הירכיים שלה היישר מול שלו; היא הייתה אז רק בת עשרים. הם במיטה, אחר כך במכונית. בלם יד מפריד ביניהם; היא מניחה עליו בנחת את ידה השמאלית, והוא רואה את הקמיצה עם הטבעת שלווה ויציבה לעומת ח?פזונו של הכביש. החדשות ברדיו טרנזיסטור במכונית מדווחות שזה עתה שב בחיים הקוף שנשלח לחלל, ושהחללית שידרה תמונות. הנרי, בתוך רחמה של הלן, הוא רק עין ממצמצת יחידה. הלן אומרת שהטיסה הזאת היא המצאה מצוינת מאין כמוה, ושבעזרת תצלומים היא תאפשר לכדור הארץ לראות את עצמו מן החלל החיצון. " קיומו של המין האנושי יהיה מוצדק לגמרי," היא תוחבת את השיער מאחורי אוזנה, " בזכות המתנה הזאת שהוא יעניק לכדור הארץ, מתנת הראייה, סוג של מו?דעו?ת. אתה מבין אותי?" "לא," הוא מערער אחרי שתיקה קצרה. "לא בדיוק. אבל זה נשמע עמוק." מוחו עדיין מלא בקולו של באדי הולי ובקולות שעולים מהרדיו ונשמעים כאילו בקעו מקופסת שימורים (המילה קוף נשמעת מוזרה וקמאית במכונית החדישה הזאת ועל הכבישים הרחבים הללו). הוא חש אבסורדיות מתמשכת ועם זאת הוא מאושר מכך שמתוך כל מיליוני בני האדם בעולם הוא עכשיו של הלן, והלן שלו. הטייס מפנה את המטוס הדו-מנועי שמאלה ושדה התעופה מופיע. "אנחנו מתחילים לרדת," הוא צועק ומצביע כלפי מטה. טוב מאוד, הוא חושב, ושוב בוהה בצווארונו של האיש. המטוס כאילו נרתע קצת לאחור ומאט. אפילו כאן למעלה, כשהוא תלוש ומרגיש כמו בובה מתנדנדת על חוט, הוא מוצא בתוכו את הכוחות לדאוג בגלל אובדן המילה הזאת. עור? לא, לא עור. אבל משהו כמו עור. המילה קרום עולה בדעתו, אבל הוא יודע שהיא לא המילה הנכונה, שהמילה קרום סתם הושלכה אל מוחו לא ברור מאין; קרום של לחם. קרום שחייה. העניין פה הוא לא השכחה, אלא האובדן. הוא מאבד, ומה שהולך לאיבוד אינו חוזר עוד ? קודם המילה הזאת לעור, ואחר כך כל היתר, הכול. הביצות משתרעות לפניהם, ומאחוריהן מ?פ?רקים את יער קווייל עץ אחר עץ. צריך להיזהר, הוא חושב כשהוא מ?פנה את ראשו מגבו של האיש ומאמץ את עיניו כדי לראות את האדמה שמתחתיו, לא להתקשר מדי אל מה שנעלם, אלא לדעת להעריך את מה שישנו. הוא מתבונן בשתי וערב המסודר של בתים שמתחת וסבור, כמו שסבר תמיד, שאין לבוז לתשפוכת הזאת של אנושות משום שפלשה אל הטבע, אלא שיש להשלים איתה, אפילו לאהוב אותה. הוא נוקב בראשו בשמותיהם של כמה עצים וממפה את השטח בעזרת נקודות מצפן ונקודות ציון. ידיו לופתות עכשיו את ברכיו. ברגע שהוא הוא מצפה שהמטוס יתחיל להנמיך, מפנה פתאום הטייס את האף למעלה אל השמים הכחולים והריקים. "ריקוד אחרון!" הוא צועק. כשהם משנים כיוון מצליפה הרוח בתא הטייס ובית הסוהר מופיע נטוי הרחק מתחת, כאילו החליק מעל פני האדמה. כשהוא מסתכל לרגע קצרצר למטה הוא רואה, אולי, דמות מנופפת. הנרי אמר שהוא יחפש אותו וינופף לו. הוא מרים את זרועו בתגובה, וכעת הוא מתוח פחות ונלהב יותר בשל האוויר המתנפץ אליהם ומאובדן הכיוון שקורה כשהמטוס נוטה על צדו, והמראה משתנה מהר מכפי שיכול המוח למפות אותו. הם יוצרים לולאה גדולה ומרעישה. הוא מרגיש בחילה, מרגיש צעיר, חושב פתאום על ג'וי בשמלה הצהובה וממצמץ, ומגלה שהמראה נגוז. ג'וי, גו'י! אושר, נאח?עס, כמו שהייתה אמו אומרת כשעוד הרשתה לעצמה קצת יידיש. אמו הייתה אוהבת את ג'וי, היא תמיד חשבה שטעה בבחירה. הוא מתרווח במושב ובפעם הראשונה מסתכל למעלה, אל השמים. כשהמטוס מאט הוא מנמיך ונוטה בזווית חדה מדי. ועם ההאטה בא הפחד. הוא מסתכל בשעון שלו. ברגע הראשון הוא מתקשה להבין מה עושים מחוגי השעון, לאן הם הולכים ולמה. הוא מתבונן בהם כמו ילד. עשרים לשלוש, עשרים לארבע, משהו כזה. הייתי חולה, הוא מתכוון לומר לטייס, כאילו לפרש לעצמו: ועכשיו אני כבר לא חולה. אדם לא יכול להשלים עם האפשרות שכבר אף פעם לא יחזור להיות בריא ושכל מה שיש לו יאבד. הוא לא תוכנת לחשוב בכיוון הזה, הוא תמיד יחפש את התפנית הבאה, יביט אליה בציפייה שמשהו, משהו ממתין לו שם. נאמר לו לא לחשוב על זה, ובנו קונה לו חצי שעת טיסה כמתנת יום ההולדת כדי שלא ייתן לזה להיכנס לו לראש. " ל?מה?" הוא שואל. "ליום ההולדת שלי?" "לא," אומר בנו. "ל ? לבעיות שלך." והוא מנשק אותו, וכל יפי מראהו הפשוט, הלא מבושם, משוחרר מביש-מזלו ברגע היחיד הזה, במגע ההדדי הפשוט הזה. הנרי כבר לא צריך לעמוד על קצות אצבעותיו כדי להגיע אל לחיו. בן כמה הנרי? הוא שואל את עצמו, ולצורך העניין, בן כמה הוא? מתי יום ההולדת שלו? באיזו שנה? הוא בשום אופן לא זוכר. הוא חושב על הלן שתוחבת את השיער מאחורי האוזן וקוראת משיר השירים. ד?ו?ד?י... ע?ינ?יו, כ??יו?נ?ים ע?ל-א?פ?יק?י מ?י?ם; ר?ח?צו?ת ב??ח?ל?ב ? ורגליה מנפצות זכוכית, והיא מכרסמת דג וצ'יפס עטופים בעיתון אגב קריאת החדשות. קופים טסים לחלל. חלב אם גורם לתינוקות נזק מוחי. ישראל תוקפת את מצרים. כלב טס לחלל. עשרים אלף מקומות עבודה קוצצו במפעלי הפלדה. היא צובטת את הציפוי באצבעות צנומות ואחר כך מחליקה את העיתון ואומרת, "אני אשמור את הכתבה, היא חשובה," והוא מקמט את העיתון לכדור וזורק אותו לפח האשפה. "הוא מסריח," אמר, "וחוץ מזה מחר יהיו עוד חדשות." המטוס מנמיך לכיוון המסלול, והוא פולט אנחת רווחה ומזהה בהאטה של המנוע, בהתארכות טרטוריו, שאיפה מפעפעת ומוכרת לו להגיע כבר הביתה.
"בקצה המדבר", מאת סמנתה הארווי, מאנגלית: עידית שורר, עיצוב עטיפה: ענת וקנין-אפלבאום, 302 עמ', הסדרה לספרות יפה, כתר

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

אביב הגיע, תיאטרונטו בא

ביקורת ספר: הנערה ששיחקה באש

עונת האופרה הבאה: מאאידה עד פורגי ובס

ביקורת תיאטרון: גטו

ביקורת קולנוע: מבט מגן עדן