ברדסים, גלימות וסיסמאות

צילום: יס דוקו, באדיבות ערוץ דיסקברי 

העיתונאי-צלם האמריקני אנתוני קארן מקדיש כבר שנים את מרצו לחשיפה מקרוב של קבוצות בשולי החברה האמריקנית, ביניהן קיצונים ימניים והפנתרים השחורים החדשים. בסרט "קו קלוקס קלאן: מתחת לברדסים" הוא מלווה מקרוב במשך קיץ אחד פעילות של ארגוני הקלאן (הסבר יבוא) ומראיין לראשונה כמה ממנהיגי הקבוצות ודמויות מרכזיות בחבורה האידיאולוגית הזו, בחשיפה שהקריינות המלווה את הסרט חוזרת ומזכירה בחגיגיות שזו חשיפה ראשונה ובלעדית.

אולי משום שמדובר בעיתונאי שזו עוד חוליה בעבודתו הסרט, שיוקרן ביום ה' (19.12) בערוץ יס דוקו בלוויין, נראה ומתנהל יותר ככתבת חדשות מורחבת מאשר כסרט דוקומנטרי, כולל ההצהרות החוזרות על בלעדיות וראשוניות. כך או כך, הסרט מנסה לתעד את מהות והתנהלות הארגון הזה - שהיום הוא בעצם אסופה של תת ארגונים - נכון לעכשיו, וגם בראייה היסטורית, מנקודת ראותם של אנשי הקלאן עצמם ובעיני מסתכלים מהצד.

רוב הזמן הסרט ערוך ומתנהל כמין דו-שיח (גם אם של חרשים) בין כמה מבכירי הקלאן לפלגיו לבין כמה פעילים נגדו. מצד הקלאן, הדוברים המרכזיים הם: פרנק אנקונה, בעל תואר מכשף מלכותי בארגון האבירים המסורתיים של הקלאן - איש הארגון 21 שנה, הנחשב למנכ"ל הקבוצה שהוא עומד בראשה וקובע המדיניות שלה; ריצ'רד בונדירה, היסטוריון הקלאן המעיד על עצמו שהוא היחיד שכל המידע בידיו וכן אוספים נדירים; תומס רוב, בעל ותק של 40 שנה ובכיר בקבוצה שלו, בתו רייצ'ל פנדרגרט, מארגנת אירועי קלאן וילדיה (לבנות צ'ריטי ושלבי יש להקה מוזיקלית המופיעה באירועי קלאן והבן, בן 12, הוא שדר אינטרנט המטיף למסרי קלאן). מצד המתנגדים הדוברים העיקריים הם מרק פוטוק, חבר בכיר במרכז המשפטי לדרום העני, וסטנלי נלסון, עורך עיתון בדרום שלקח על עצמו משימה לחשוף פשעים של הקלאן שבוצעו בילדותו, בשנות השישים.

וככה מתנהל הדיאלוג, בין חבורת אנשים שמציגים עצמם כנוצרים לבנים גאים, שבסך הכול "מודאגים מסוגיות לאומיות", ורואים עצמם כהכי אמריקנים שיש, העוסקים בכלל בצדקה ובדאגה לחלשים ואינם אלימים או מטיפים לשנאה, שאין לקרוא שום דבר מאיים בפולחנים שלהם הכוללים שריפת צלבים, לבישת ברדסים וגלימות, תארים כמו "המכשף הגדול" והצהרות כגון "לכבוד המדינה שלי, האל שלי, הגזע שלי", לבין מי שמצביעים על כך שהקלאן ממשיך להטיף לעליונות גזעית לבנה, שהניסיון למחוק או לשכתב את ההיסטוריה האלימה של הקלאן, הכוללת מעשי רצח, אונס וסירוס במספרים גדולים הוא תעתוע בלבד, שהם בעצם ארגון טרור ושנאה וכל דבריהם הם עיוות של כוונתם האמיתית.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

אנחנו כאן אולי רחוקים מהסיפור הטעון הזה, אבל לא כל כך מזמן היה דור ההורים והסבים שלנו קורבן של מטיפי עליונות גזעית אחרים, וגזענות בכלל היא בעיה שגם אנחנו צריכים להתמודד איתה, ולכן יש לא מעט מה ללמוד מהסיפור הזה, בין היתר על האופן שבו כוונות ומעשים מתעוותים ויוצאים מכלל שליטה, או הדרך שבה מכבסות מילים מצליחות לעתים קרובות מדי לטשטש את האמת. כך, למשל, מביא הסרט את סיפור תחילתו של הארגון המקורי בטנסי, בערב חג המולד 1865, אחרי מלחמת האזרחים, כסוג של בדיחת סטודנטים בכלל, של חבר'ה שחיפשו עוד דרך לבלות ובחרו בשגעת בנוסח טקסי חניכה באחוות קולג'ים בתוספת הילת מסתורין, ולכן גם בחרו בשם קו קלוקס קלאן, הלקוח מהמונח ביוונית שמשמעו חבורה.

 השערות סומרות למחשבה לאילו מקומות רעים התגלגלה הבדיחה ההיא. כך גם קשה לעכל את דבריו של תומס רוב, המסביר בארשת פנים כמעט תמימה שטועים מי גדלו באמריקה הרב-תרבותית של העשורים האחרונים ו"חושבים שזה הנורמלי החדש, והוא נורמלי. אבל הוא לא נורמלי, לא לאמריקה, לא למורשת שלנו".

אז כן, אפשר להתנחם בעובדה שהיום מדובר בכ-20 תת ארגונים שחוסים תחת מטריית הקלאן, המונים בסך הכול כ-4,000 איש (בשנות העשרים של המאה הקודמת, בשיא כוחם, הם מנו ארבעה מיליון חברים), לחזור ולומר שמדובר בחבורה של תימהונים סהרוריים, ובכל זאת - זה טורד מנוחה ומפחיד שיש בסביבה אנשים כאלה, שבאמת מאמינים בגזענות (גם אם בניסוח המעוות שלהם) ועוד כמסר של אלוהים, שמחובתם להפיץ בעולם.

"הקו קלוקס קלאן: מתחת לבדרסים", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ה', 19.12, 22:00. הפקה של ערוץ דיסקברי. סרטו של העיתונאי-צלם אנתוני קארן. צילום: טוני סאקו; עריכה: מרלון סינגלטון; הפקה בפועל: ג'ון מופט. אורך הסרט: 44 דקות