בשביל המעיין הלכתי, ומצאתי את שביל הסיפורים

ג'אבר קובטי, סופר ומשורר ערבי נוצרי תושב יפו, ממנהלי פורום כתיבה יוצרת, שירה ופרוזה במוטק'ה ואדם שבדרך כלל יש לו הרבה מה לומר, גוזר על עצמו ביום השואה שתיקה וירטואלית. "לפני שנתיים ראיתי ביום הזה סרט על שתי אחיות מהולנד ששרדו בזכות משפחה נוצרית, והתרגשתי עד דמעות. כשנכנסתי לצ'ט וסיפרתי על הסרט ועל ההתרגשות והכאב שחשתי, מישהו כתב שאני בטח מצטער שהיטלר לא סיים את העבודה.

"הידיים רעדו לי. לא ידעתי מה לענות. מאז לא נכנסתי לצ'ט. גם השנה, למרות שהקדשתי את קהילת הכתיבה היוצרת במוטק'ה ביום השואה לחומרים ולשיחות בנושא, אני עצמי לא השתתפתי בדיון".

אתה נתקל הרבה בדעות קדומות?

"דעות קדומות, גזענות. אם קוראים לי ג'אבר, אני לא משלנו. אבל אני מגיב בסלחנות ובהומור. אני מרחם על האנשים שמגיבים כך. להם יש בעיה. לא לי".

הוא נולד בנצרת ב-1956 למשפחה נוצרית-קופטית. בוגר לימודי היסטוריה של המזרח התיכון ושפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה ועובד כקונדיטור לפרנסתו. נשוי לאליס, אב לילדים וסב לנכדים. משנות העשרים לחייו הוא מתגורר ביפו, עיר הולדתה של אמו. לתחום המאפים הגיע באקראי, כשחיפש כיוון חדש, והשתלבות בקונדיטוריה של משפחת אשתו היתה אופציה נוחה. "למדתי את הנושא והתאהבתי. עד היום אני עובד בתחום, בעיקר בעוגות ועוגיות. שלושה מילדי עובדים איתי ונחשבים למובילים בלחמי בריאות".

בכתיבה הוא עוסק מגיל צעיר, וכבר בגיל שבע כתב שיר שפורסם בשבועון לילדים. "כתבתי בעיקר למחברת, וכמובן בערבית. היום אני כותב שירים, סיפורים קצרים. הכול בעברית". המעבר לכתיבה בעברית קרה לפני שלוש שנים, כשנכנס לראשונה למוטק'ה. "חליתי ולא יכולתי לעבוד במאפייה וביליתי לא מעט באינטרנט. נתקלתי באתר 'מוטק'ה לצעירים ברוחם', וכיוון שהרגשתי צעיר ברוחי, נכנסתי לראות. חיפשתי אנשים מבוגרים עם חוכמת חיים, ומצאתי כאן אנשים נחמדים שמוכנים להקשיב ולא רק להטיח האשמות. כאלה שמבינים אותי, וזה מה ששכנע אותי להישאר.

"למדתי כאן הרבה, הרחבתי אופקים ונחשפתי לשירה שאינה נכפית עלי ואינה מגויסת. מצאתי אנשים שמוכנים לשתף, לקרוא, להגיב. הכרתי ידידים, ולא רק וירטואליים, כמו שנהוג לומר בקלישאה מוטעית. כאבתי עד דמעות כשאיבדתי חבר או חברה שהלכו לעולמם, והכאב והעצב היו אמיתיים, לא וירטואליים".

הוא החל להעלות לאתר שירים וסיפורים קצרים שעוררו התלהבות, ואף התבקש להגיב על יצירות של אחרים בקהילת כתיבה יוצרת שנפתחה אז. "נתקלתי שם בחני ברוכין (גם היא מנהלת בפורום), שהציעה שאעלה סיפור שכתבתי בערבית. תרגמתי אותו לעברית, והעליתי. זה היה סיפור התבגרות, שסיפר איך למדתי לצוד יונים ואיך סבא שלי הכריח אותי לאכול מוח של יונה.

"מחני למדתי איך ליהנות מסיפור ומשיר וקיבלתי כלים להבין, לנתח ולהגיב. התחלתי לתת משוב לאנשים, והבדלי שפת האם לא הפריעו, כי מה זה שיר טוב? זה כמו פרח. אתה מריח, והוא נכנס לך לראש, ולא חשוב אם גידלו אותו בסין או בישראל. בהמשך הציעו לי להיות שותף בניהול הקהילה. קצת היססתי, אבל חני עודדה אותי וכך זה התחיל".

והכתיבה בעברית לא היתה קשה?

"בבית הספר היסודי הבפטיסטי בנצרת למדנו עברית והכרנו מגיל צעיר את שלום עליכם, אלתרמן, ביאליק ועוד כמה חבר'ה טובים. משוררים ערבים, לעומת זאת, לא הכרנו. הסיפור הכי זכור לי מהתקופה ההיא הוא 'מעשה העז' של ש"י עגנון. תארי לך שאני למדתי סיפורים על ציונות ואהבת הארץ, כשלא ידעתי שום דבר על התרבות שלי. כל מה שרכשנו מהתרבות הערבית, לא היה מבית הספר".

ניהול הפורום, הוא אומר, מסב לו עונג רב. "אני מאוד נהנה מזה. נהנה עד הגג. בנוסף, אני 'מנצל' את הקהילה להעברת מסרים. להציג לאנשים את מחמוד דרוויש, למשל, גדול המשוררים הפלסטינים שכמעט לא מכירים כאן, את ג'ובראן חליל ג'ובראן. אנשים רואים בטלוויזיה את אחמד טיבי וחנין זועבי. אני מראה להם דברים אחרים. אני לא תופעה ולא קוריוז. יש לנו תרבות שלמה שקוראת לשלום ולדו קיום. אנחנו לא רק 'אטבח אל יהוד', אנחנו גם כותבים על אהבה, על געגועים. חשוב לי להראות גם את הצד היפה שלנו".

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

ולסיום, סיפור קצר של ג'אבר:

מסיפורי עין אל עדראא

היה נדמה שכולם מחכים שאגדל על מנת שאוכל כבר לסחוב את דלי הברזל הכבד. הדלי שהיה מונח בדרך כלל ליד התעלה הצרה שנחפרה בידי סבי. תחילתה מהכניסה למטבח, וסופה אי שם בבוסתן שמאחורי הבית.

למעשה זה היה דלי אלומיניום קל לנשיאה יחסית, אך כילד זה הוא נראה לי כבד מנשוא, אפילו כשהיה ריק. ותחשבו כמה כבד היה כאשר מילאו אותו מים ממי המעיין.

מעיין הבתולה היה במרחק עשר דקות הליכה מהבית שלנו, אך שעה וחצי בחזרה כאשר רק אתמול חגגת יום הולדת והיום אתה ילד גדול, גבר בן שש. כן, "גבר" אמרו לי, ונתנו בידי את הדלי הריק. וצריך לסחוב אותו בחזרה הביתה כשהוא מלא במים.

את נתיב ההליכה אל המעיין ידעתי. הרי התלוויתי לא אחת לדוד שלי ואין ספור פעמים לסבתא השקטה והכנועה. בדרך כלל בשעות הבוקר הקרירות.

איזו אישה, סבתא! היא יכלה להרים ג'ארה ענקית מלאה מים ולמקם אותה על ראשה לבד, בחיי , לבד! ואני הייתי צריך רק להרים את ידית דלי האלומיניום בשבילה על מנת שלא תצטרך להתכופף הרבה כדי לאחוז אותו ביד עם הכד הזה על הראש. שלא תאבד כמה טיפות יקרות או חלילה תפיל אותו.

אני זוכר כמה צחקתי כאשר נפל לאישה אחת הפח המלא מראשה וכל המים נשפכו עליה. לימים ידעתי שאלה היו פטמות שדיה שהזדקרו מקרירות המים, שגם הצמידו את השמלה לגופה המלא. כששאלתי מה אלה, והצבעתי לכיוון ה"בליטות", קיבלתי נזיפה מסבתא למרות צחוקן של הנשים שהיו עדות למחזה.

ברחבה של המעיין, שקראנו לה "בירכה", שמעתי את הסיפורים הראשונים מפי הנשים. שם ידעתי מהו סודם של הלימון והסוכר שהוכנו במטבח שלנו בסודי סודות ורחוק מעיני הגברים. וידעתי מה טיבם, אך לא הבנתי איך זה היה קשור לבגידה של בעלה של נביהא, שלא ידעה איך להכין ולהשתמש כהלכה במתכון של ה"ממתק" הזה.

כן, כך בגיל שש כבר הבנתי שמי המעיין אף פעם לא נגמרים, לא עוצרים מלנבוע ולזרום דרך פתחי היציאה שנחצבו באבן.

ידעתי כבר אז שצריך לגשת למעיין על מנת לחדש את מלאי המים. ידעתי שההליכה למעיין עם הדלי קלה, והחזרה היא המכשלה. ידעתי שתמיד צריך רצון ומוכנות להרים דלי כבד, לחזור בשנית למעיין כאשר נופלים עם הדלי והמים נשפכים והפטמה מזדקרת לקול צחוקם של הצופים.

בשביל המעיין הלכתי, ומצאתי את השביל לסיפורים שלי.

עוד על ספרות וספרים:

שגיאות גדולות

מתי זיכרון נהפך למזכרת

מה שהפרקליט עשה בכלא

גיבורות של נייר

לפורום כתיבה יוצרת: לחצו