גיבורות של נייר

נשים קטנות. ג'ו העצמאית שהקדימה את זמנה

הן מיוחדות, שונות, יוצאות דופן. חד פעמיות, בלתי נשכחות. הן - גיבורות ספרות שהן לא רק גיבורות של סיפורים, אלא גיבורות תרבות ותקופה, מקורות השראה והזדהות, הערצה והערכה. יש הרבה כאלה בז'אנרים השונים של הספרות, פרי דמיונם של יוצרים ויוצרות שונים בשפות שונות ובמקומות שונים, וכל רשימה כזו היא בהכרח גם קצת סובייקטיבית. לפניכם הרשימה הסובייקטיבית שלי, שבה השתדלתי להיות אובייקטיבית במידה ולתת ייצוג לזרמים ולזמנים שונים:

• ג'ו מ"נשים קטנות" (מאת לואיזה מיי אלקוט): כי ג'ו - ג'וזפין - היא גיבורת ספר נעורים (אוקיי, נערות) שעושה את זה נכון כבר בסוף המאה ה-19. היא עצמאית, דעתנית, חמת מזג, אינדיבידואליסטית; היא לא חולמת בוורוד על חתן ושמלת כלה, אלא על קריירה ועל בחירות אישיות. והיא בוחרת בקריירה של כתיבה (לחיי כל הסופרות והעיתונאיות), ורק אחר כך בבעל, שהוא לא נסיך מהאגדות, אלא פרטנר וחבר אמיתי.

• בריג'ט ג'ונס, מ"יומנה של בריג'ט ג'ונס" (מאת הלן פילדינג): כי עם הרבה הומור עצמי היא מעיזה לאיית ולבטא במפורש את כל הנושאים הקטנים והשוליים בחיי אישה - קלוריות, קילוגרמים, סיגריות, אלכוהול, וגם את הגדולים - יחסים, גברים, סקס, דימוי עצמי. היא סימנה סוג של קץ לצביעות, כי הבהירה בכל התנהלותה וסעיפי הפרקים ביומנה שלנשים לא רק מותר לעשות הכול ממש כמו גברים, מותר להן גם לדבר על זה ואפילו לצחוק על זה.

אסתר גרינווד. נוגעת באזורי הטאבו הנפשיים

• אסתר גרינווד מ"פעמון הזכוכית" (מאת סילביה פלאת'): כי אסתר, האלטר-אגו של פלאת' ברומן האוטוביוגרפי הזה, מעיזה לגעת בכל אזורי הטאבו הנפשיים, ודאי של זמנה (הספר יצא ב-1963) ולדבר במפורש על משברים נפשיים וכן, גם על דיכאון נפשי ועל ניסיון התאבדות. ולא רק לדבר היא מעיזה, היא מעיזה גם לתאר את הדברים בצורה ישירה, צלולה, חדה, שנונה ולא אחת גם מצחיקה. אחריה, דיכאון כבר איננו מילת גנאי שנלחשת בחשאי, הוא מחלה ובעיה, של נשים יותר מגברים, שמותר וצריך לדבר עליה.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

עוד על ספרים:

גבר הולך לאיבוד

אישה אחת ברחה