דור שלם בלי סבא וסבתא...

הפסיכולוגית והעיתונאית ציפי גון גרוס, מחברת הספר "כבר לא ילדה של אף אחד",' שהיה להצגה שוחחה בכנס המתקיים היום בירושלים על סוגיית החסר בעקבות השואה. "גם אם אדם מסוים לא עבר באופן אישי ומשפחתי את נוראות השואה, כולנו כחברה חווינו את החסר והפגיעה של הדור", אומרת גון גרוס ומספרת כי כאשר היא מתבוננת בנכדתה החדשה היא מהרהרת בעובדה שלה עצמה לא הייתה סבתא. "דור שלם גדל כאן ללא סבא וסבתא", היא אומרת ורואה בנקודות חיים שכאלה, בהן שבה ומתעוררת תחושת החסר אל תוך המציאות השוטפת, ראיה לפגיעותם של בני הדור הנוכחי בעקבות נוראות השואה.


דוגמא נוספת לרגעי חיים קטנים בהם היא עצמה פוגשת את החסר והאבדן מציינת גון גרוס בדבריה: "להיות סבא וסבתא זה לראות ממקום אחר את ההתפתחות של הילד. אני רואה בעיניים של נכדתי את העיניים של אבי. לעומת זאת כשלאימי היה רעד ברגל שאל אותה הרופא אם למישהו במשפחה היה רעד כזה, אבל לא הייתה לה אפשרות לדעת כי אין לה דור קודם..." לדבריה התחושה הקשה המועברת בספרה ובמחזה שנכתב בעקבותיו גורם למכרים רבים שלה צורך למעין התנצלות, אך אין בה כל צורך. "מי שרואה את ההצגה או קורא את הספר חש צורך להתנצל ואומר שהוא לא ידע שעברתי את כל זה, אבל אין בכך צורך". "הרבה ידע איננו. הרבה דברים אני לא יודעת מההיסטוריה של ההורים שלי", אומרת גון גרוס ומספרת בתום דבריה על אירוע נוסף בו התפרצו תחושותיה הקשות לבכי ארוך שבעיני מתבונן מהצד לא בטוח שהיה מובן. בבדיקה שגרתית בנמל תעופה בגרמניה התגלה שבתיקה מעט יותר נוזלים מהמותר. למקום הגיעה שוטרת שביקשה שתשאיר כמות מסוימת מהמים בשדה התעופה ולא תעלה עם כל הכמות למטוס. תוך כדי דבריה אמרה השוטרת 'אני שוטרת גרמניה'. "פרצתי בבכי. אני יודעת שהיא שוטרת גרמניה. היא הרי לבושה במדי שוטרת אבל האמירה הזו בשדה התעופה בגרמניה פוצצה אצלי את כל הנימים הכי דקים שביומיום אני לא חשה אותם. שעתיים בכיתי כי המשפט הזה נגע לי במקום פנימי. זה מקום שלעולם יישאר". (ערוץ 7)