דיפ פרפל: רוק בבית אבות

מתברר שהעולם לא השתגע. מי שהרים גבה לנוכח העובדה שהדינוזאורית הסגולה נהפכה ללהיט הגדול של הופעות הקיץ (אם לא מחשיבים את פול מקרטני), יכול להוריד אותה. המזלזלים למיניהם ("גריאטרים", "סגול דהוי") מתבקשים לעמוד בפינה ולנגן את הריף של "סמוק און דה ווטר" 100 פעמים בגיטרת אוויר. ההופעה של "דיפ פרפל" שלשום בקיסריה היתה מעולה. רוק בבית אבות? אי אפשר להכחיש זאת. אבל בית אבות טורבו. הנגינה היתה ברמה הגבוהה ביותר, האנרגיה שזרמה מקהל האלפים היתה אדירה, אבל נדמה שההצלחה של ההופעה טמונה בראש וראשונה בגישה של "דיפ פרפל" (מה שנקרא בעברית - סגול כהה). בפעם הקודמת שהם היו כאן, לפני 15 שנה, עם הסולן המחליף ג'ו לין טרנר, הם דפקו פוזות של אלילי רוק. הפעם, עם הסולן המקורי איאן גילאן, הם היו הכי ענייניים. גברים בעבודה. איזה כיף היה לראות את גילאן עומד על הבמה יחף, מפזר חיוכים, מתקשר עם הקהל בגובה העיניים, חף מכל גילוי של חשיבות עצמית, נותן את כל מה שיש לו (ויודע מה כבר אין לו). לא היתה אפילו שנייה אחת שבה הוא או מישהו אחר בלהקה נראה פאתטי. סטיב מורס ייזכר בספרי ההיסטוריה של הרוק הקלאסי כמחליפו של ריצ'י בלקמור האגדי, אבל האיש הוא גיטריסט ענק. וירטואוז עם נשמה, מתברר שיש דבר כזה. בהתאם לחוקי הז'אנר, הסולואים של מורס היו מהירים ודחוסים מאוד; בניגוד למקובל בז'אנר, הוא השכיל לא לחטוא בראוותנות. גם בנגינה של המתופף איאן פייס לא היה שמץ של התרברבות. כשהיה צורך בעוצמה הוא ניגן בעוצמה, כשלא היה צורך הוא הסתפק במכות קצובות על המצילות. הבסיסט רוג'ר גלובר והקלידן דון איירי השלימו הרכב שניגן בתיאום מושלם, ועם זאת הצליח לא להישמע מהוקצע מדי. אבל הלהקה היא רק חלק מהסיפור; חלק לא פחות חשוב הוא הקהל. לנוכח מכירת הכרטיסים המסיווית, לא היתה שום הפתעה בכך שהאמפי בקיסריה עלה על גדותיו מרוב אנשים ומרוב התרגשות. ובכל זאת, היה תענוג בלתי רגיל לראות גברים בגיל העמידה צוהלים כילדים וילדים בני 10, בוגרי האקדמיה ל"דיפ פרפל" על שם אבא, "מנגנים" את קטעי התיפוף של פייס בדיוק מעורר התפעלות. אפילו השוטרים ידעו את מלות השירים בעל פה. לא בטוח שזה קרה בהופעה של מוריסי. בקהל היו מן הסתם גם כמה נהגי משאית, וההופעה טיפסה לפסגה שלה כש"דיפ פרפל" ניגנו בצורה מסחררת את "Highway Star" ו"Space Truckin" - רוק נהגי משאיות בשיאו. אחר כך גילאן ושותפיו פצחו ב"סמוק און דה ווטר". כשהשיר הזה מתחיל להתנגן ברדיו, היד נשלחת אוטומטית להחליף תחנה. כמה אפשר. אבל בהופעה, בתוך ים הידיים המונפות והגרונות הזועקים, היה אפשר עוד ועוד. אחרי שהעשן התפזר מעל המים והאש נעלמה מהשמים הלהקה ירדה מהבמה, חזרה להדרן של שני שירים, וזהו. שעה וחצי בסך הכל. על הנייר, בשביל 800 שקל לכרטיס הקהל היה צריך לקבל יותר. למעשה, "דיפ פרפל" נתנו לו את כל מה שהוא רצה.


[u]
בהופעות כמו בהופעות - צריך לתת בראש
[/u]
עדות אישית של כתבת "עכבר העיר" שהגיעה להופעה עם אביה
כמו כולם, הגעתי להופעה של "דיפ פרפל" עם אבא שלי. כן, כן. מעולם לפני כן לא חשבתי שיקרה המקרה ואלך עם אחד ההורים שלי להופעת רוק, בדיוק כמו שמעולם לפני כן לא הציעו לקנות לי בייגלה חם בכזו דאגה לשלומי במהלך הופעת רוק. אבל ברגע שהתמקמנו במקומותינו באמפיתאטרון בנמל קיסריה, ראיתי שאני בכלל לא לבד. ואם להעמיד את הדברים על דיוקם, אז לא רק שהמקום המה משפחות, אלא שברוב המקרים, ההורים, שגילם הממוצע עמד על חמישים פחות או יותר, הם אלו שסחבו את הילדים איתם. ואין כמו הופעת רוק של להקת "דיפ פרפל" הבריטית, בשביל לפגוש את שרית, המורה לגיאוגרפיה מן הימים הכואבים של חטיבת הביניים. לשם שינוי שמחתי לראותה. גם מורתי התברר, הגיעה אל האמפי המואר באור בצבע סגול כמובן, ביחד עם בעלה ושני בניה. "מה זה "דיפ פרפל" בשבילכם"? שאלתי. "זה הנעורים שלנו", הסבירה שרית. "בעלי עדיין מתכחש לכך שהם מאחורינו, אז באנו". תשובה דומה קיבלנו גם מאיצ'ה כהן ובנו עומרי שהגיעו מתל-אביב. "דיפ פרפל" מסמלים את הנעורים של האב, אך בעקבותיו גם הבן נחשף לחומרים של הלהקה שהחלה את דרכה בשנת 1968, הרבה לפני שעומרי בכלל היה בתכנון. למרות זאת, להופעה הוא הגיע בעיקר בגלל שאבא קנה את הכרטיס. אחרי הכל, מחיר כרטיס בודד להופעה נע בין 450 שקלים ל-810 שקלים ויותר. עבור עדי בת ה-12, "דיפ פרפל" היא הלהקה הראשונה שאבא שלה השמיע לה. "בעקבות זאת גם התחלתי ללמוד תופים", סיפרה. גם את ליאוניד, אביה של עדי, לא הרתיע מחיר הכרטיסים הגבוה מלרכוש שלושה במחיר של 540 שקלים לכרטיס. "כבר ראיתי אותם פעם אחת בניו-יורק. באתי בשביל הבת שלי. בעצם קנינו כרטיסים להופעה שהיתה אמורה להיות אתמול אבל נדחתה בגלל שהנשיא פוטין הזמין אותם לעבור קודם אצלו". "על איזה שיר לא תוותרו הערב?" שאלתי את עדי וליאוניד. "Smoke on the water", השיבו השניים בו זמנית. מה שנקרא, הולכים על בטוח. בן אטיאס בן ה-24 ואחיו רותם בן ה-17 לעומת זאת היו רוצים לשמוע את "Child in Time". להבדיל מרבים אחרים, הגיעו האחים למקום ללא ליווי צמוד של ההורים. "אתם לא צעירים מדי בשביל המופע הזה?", שאלתי אותם. "מה פתאום?", השיבו מיד. "אבא שלי חינך אותנו כראוי", הסביר בן. "זה לא הגיל, אלא הסביבה שגדלת בה. שמענו הרבה מוזיקה פרוגרסיב משנות השבעים בבית. זו מוזיקה מאוד איכותית ויש לזה מודעות בארץ. יודעים מה לחפש גם בגילנו. חוץ מזה, אבא של אחד החברים שלנו בא איתנו לכל הופעה של פורטיס. הגיל לא קובע". והגיל כנראה באמת לא קובע, אחרת קשה להסביר את האנרגיות הבלתי נדלות של גילן (שעלה לבמה יחף), של גלובר הבסיסט (עדיין עם הבנדנה), של מורס הגיטריסט (החייכן והצעיר שבחבורה) ושל שאר חברי ההרכב, שבמשך כמעט שעתיים של הופעה לא הפסיקו להתרוצץ על הבמה ולהשליך את המפרטים ומקלות התיפוף לעבר הקהל. אי אפשר להתעלם מכך שגילן כבר מזמן חגג 60 שלו, וגם שאר חברי הלהקה המקוריים לא מפגרים אחריו בגיל, אבל בהופעות כמו בהופעות צריך לתת בראש. ולמרות שהגיל ניכר, במיוחד על גילן, הם נתנו בראש, לפחות בחלקה השני של ההופעה.


שרית, המורה לגיאוגרפיה, ואני הסכמנו שלמעשה קיבלנו מופע בשני חלקים. החלק הראשון היה מסלול למיטיבי לכת, ואילו החלק השני היה מסלול לכל המשפחה. המופע נפתח בשיר Picture of Innocence ולאחריו הגיע תורו של Into the fire מתוך Deep Purple in Rock שהקהל הצטרף לשירתו בפעם הראשונה בערב כאיש אחד, אולם לקראת אמצע המופע, חלה ירידה ניכרת באנרגיות של הקהל כאשר הלהקה ניגנה שירים יותר חדשים מתוך Bananas ו- Rapture of the Deep, האלבומים האחרונים. על כל אלו, הוסיפה הלהקה גם את הקטע האינסטורמטלי המוזר של האורגניסט והקלידן דון איירי, שנע בין פרוגרסיב רוק, מטאל, פסיכדלי, קלאסי, אוונגרד, וכלל גם ורסיה של "הבה נגילה", "כנר על הגג" ונעימת הפתיחה של הסרט "סופרמן". בקטעים האלו, לא רק אני הרמתי ידיים, גם עדי בת ה-12, האחים אטיאס ורבים אחרים נראו ישובים בכיסאותיהם והתלהבותם כבויה מעט. בשלב הזה, החלטתי לנצל את הרגיעה בקהל ולהתקרב אל הבמה לצלם כמה תמונות. קידמת הבמה היתה פנויה לחלוטין. בעוד אני מצלמת ומופתעת מכך שאנשי הביטחון מאפשרים לי לעשות זאת ללא כל הפרעות, חל שינוי בקהל. תוך רגע אחד כותרתי מכל הכיוונים באנשים נלהבים וקדמת הבמה הפכה לקדמת במה כמו שהיא אמורה להיות בהופעות רוק: דחוסה, צפופה ולחוצה. זהו הרגע שבו החל חלקו השני של המופע, המסלול לכל המשפחה. מסלול הלהיטים הגדולים. חבל שזה קרה רק עם ההדרנים, אבל כשזה קרה זה היה נפלא. בזה אחר זה נשלפו החוצה השירים האהובים והלהיבו את הקהל שהוצף בנוסטלגיה. ראשון נקרא אל הדגל Highway Star המצויין. אחריו, אחר כבוד, והקהל עשה המון כבוד הגיע הלהיט הענק Smoke on the Water והרעיד את האמפי. Hush, הקאבר המוצלח של הלהקה לשיר הקאנטרי של ג'ו סאות' היה ההימנון הבא בתור ולקינוח נשלף Black Night שחתם את הערב בהצלחה רבה. בדרך החוצה, הקהל שבתחילה התקשה להאמין שלא יהיו הדרנים נוספים, התקשה להפסיק לזמזם את השירים. קשה לקבוע איזה שיר זייפו יותר בחניה בקיסריה. בין אם זה היה Smoke on the Water או Hush, לפחות אותנו הם ליוו בשמחה כל הדרך הפקוקה הביתה. (ענת רונקו - עכבר העיר)
עוד על גימלאים מרתקים בכותרות

[u]
ברברה סטרייסנד בת 65: שוברת את כל השיאים
[/u]

[u]
יפני בן 75 בדרך לכיבוש האוורסט
[/u]

[u]
מסע הפנסיה סביב העולם
[/u]

[u]
סבא וסבתא חורשים את הארץ על הארלי דוידסון
[/u]

[u]
בגיל 61 - מדליה אולימפית ראשונה
[/u]

[u]
הסיפור שלאה רבין לא סיפרה לדן מרגלית
[/u]

[u]
חנה מרון חוגגת 84: העצות שלה לגיל הזהב
[/u]

[u]
אפרים אילין: האיש שאיפשר את מבצע נחשון
[/u]

[u]
רינה שיינפלד (70) - רקדנית ודוגמנית צמרת
[/u]