האדמה רעשה – נולד לי נכד

"מעבר לשיירת ההרים המתקמרת בנפאל הרחוקה, אה אה...", ככה שרה גלי עטרי וכך הרגשתי ביום שבו יצאתי לכבוש את נפאל. יצאתי לכבוש את נפאל ואת האיסורים וההגבלות שמטילים בארץ על זוגות צעירים שכל רצונם הוא ילד. אתם יודעים, בדרך כלל הזוגות האלה הם דוגמה ומופת לגידול ילדים ולהשקעה בהם, שהרי את בית הספר להורות לא כולם עברו. ואלה זוגות מלאים ברגש ובנתינה.

את גבע, נכדי, הבן הראשון של אבי וערן, נאלצו בני ובן זוגו להביא מתאילנד. גם אז נאבקנו קשות, הפגנו ובסוף זכינו. זכינו להביא בן לתפארת המשפחה ולתפארת מדינת ישראל.

את עברי, הבן השני שלהם, הם הביאו מנפאל. לא סתם הביאו. האדמה רעשה, ההרים זזו ואמות הסיפים רעדו על מנת להביא אותו. וכשאני אומרת ההרים זזו והאדמה רעשה – זה מה שהיה. אני מניחה שרעידת אדמה בסדר גודל כזה דומה למערבולת בים גבה-גלים. וכמובן, יש את הרעידות שמגיעות אחריה, שמפרות את איזונך על פני האדמה. אבל לפי מעוף הציפורים, וההיסטריה שבה הן חגו בשמיים, הבנו שמיד מגיעה הרעידה הבאה. והיא הגיעה.

עוד על הורים שנוסעים בעקבות הילדים לנפאל

היד הנעלמה שהביאה אותנו לעברי

פגישה מרגשת בין הסבתות לילדים ולנכדים. צילום: באדיבות חדוה קורן

הסיפור שלי מתחיל בטיסת טורקיש איירליינס לקטמנדו. עברי נולד ביום שלישי, ומבית החולים הודיעו כי ישוחרר ביום שבת. הגענו לקטמנדו בשבת בבוקר. לשמחתנו הקדימו את שחרורו ליום שישי. וכאן התערבה יד נעלמה מלמעלה: אני טוענת כי אבי ואחי ז"ל שמרו עלינו.

הפגישה עם אבי, ערן, גבע ועברי בן הארבעה הימים היתה מרגשת ומרוממת.

הגענו למלון מדהים בשכונה צפונית של קטמנדו, ריזורט של עשרות דונמים, עם בנייה קולוניאלית של בתים בני קומותיים עד שלוש, מדשאות, בריכות, שבילים, פינות חי וצמחים. התמקמנו, זהבה, אמא של ערן, ואני. פרקנו מזוודות וכמו כל סבתא פולנייה, נשכבנו על המיטות לנמנום קצר.

לא עברה שעה והעולם רעד.

לא העליתי בדעתי שאלה עומדים להיות הימים הבאים שלי: הקירות החלו להיסדק ולבנים מהקומה העליונה החלו לנשור. בהרגשה – חטפנו טיל. אבי הגיח בריצה וגירש אותנו החוצה.

בבית החולים, במחלקת התינוקות ובפגייה, היו באותו הזמן תינוקות שנולדו זה עתה, פגים שנולדו לפני שבוע, שבועיים וגם בני חודש וחודשיים. ההורים נמצאים איתם בקטמנדו כל הזמן זה, ובאים להאכיל אותם לפחות פעמיים ביום.

נמסר לנו שהצליחו להוציא את כולם ולהעבירם לחניון בית החולים. הם הוכנסו למכוניות עטופים בשמיכות, כשמנוע המכונית עובד, על מנת לחמם את האוויר.

חשמל מוזר שזורם בוורידים: פחד מוות

עטפנו את התינוקות בחיבוק. צילום: באדיבות חדוה קורן

מכאן ואילך החלו ימים של חוסר ודאות, פחד מוות מהצפוי לנו. קשה לכמת פחד או כאב,  אבל כשאומרים פחד מוות זו בהחלט ההרגשה: חשמל מוזר שזורם בוורידים, הראש עובד על טורים גבוהים והמחשבות! אוי המחשבות! מה עושים? למי מודיעים? אין רשת, אין חשמל, אין מים, אין סוללות.

נאמר לנו להתקבץ בשדה פתוח מחוץ למלון.

תינוקות שזה נולדו, בני יומיים-שלושה, שאמורים להיות באינקובאטורים או בפגייה, יוצאים אל השדה פתוח. ישבנו על האדמה, ממתינים לרעידות הבאות, עוטפים את התינוקות בחיבוק ופשוט לא יודעים מה לעשות.

מאוחר יותר הגיעו כלי רכב משגרירות ישראל ולקחו אותנו למתחם שלהם. שם פגשנו בעשרות מטיילים, חבר'ה צעירים עם תרמילים גיטרות ועיניים טרוטות. כולם חוו את רעידת האדמה, והחליטו להגיע למקום מבטחים, קרי, השגרירות.

השגריר, רון מאיר, וצוותו עשו ימים כלילות להקל עלינו. הם אירגנו שתייה חמה וסיר אורז ענק, ממש כמו בצבא. סיפקו אוהלים קטנים לתינוקות, והשכבנו אותם שם כדי שלא יירטבו בלילה. היו בקבוצה עוד סבים וסבתות שבאו ללוות את ילדיהם בדרך להורות, ואת נכדיהם בדרך לחיים. זכינו ללוות אותם ולעמוד לצידם ברגעים הקשים. אינני יודעת מאין הכוחות, האומץ והתושייה.

אחרי שלושה ימים שבהם התניידנו מהמלון לשגרירות, התבשרנו שמטוסי אל על בדרכם אלינו. לא נותרה עין יבשה אחת בינינו כשראינו את המטוס העוצמתי הזה, עם סמל ישראל עליו. איזו גאווה, איזה אנשים. ישראל במיטבה!

ואם נשארה לי עוד שורה – אנא, מדינתי היקרה והאהובה, עשי את שביכולתך שזוגות הכמהים כל כך לילד לא יסעו עד סוף העולם שמאלה להביא כזה, ולא ירוקנו לעצמם את ביטחונם הכלכלי.

והנה כמה הורים שנסעו לטרקים עם היורשים

הצטרפו לקהילת דילמות במשפחה

הצטרפו לקהילת מטיילים ביחד          

עוד במדור הטיולים של מוטק'ה

 הילדים חזרו הביתה? כך תתמודדו

רוצים לצאת לשיט על הדנובה? לא נשארו עוד הרבה מקומות.