האמת, השקר ומה שביניהם

המחזאי האמריקני דיוויד מאמט (שבתוכניית ההצגה מצוין כי הוא זוכה פרסי פוליצר וטוני) הוא בעיני כותב מבריק. לא רק בזכות השפה ה"מאמטית" הייחודית לו (מהירה, שנונה, חדה, מקוטעת), אלא גם בזכות כשרון הסיפור שלו והדרך שבה הוא מצליח ליצור דרמות אנושיות מרתקות ומעוררות מחשבה, ובעיקר - בגלל הכול ביחד. גם "גזע", מחזהו המועלה עכשיו בתיאטרון חיפה, הוא פנינה מאמטית, שמצמידה את הצופה לקצה הכיסא במעקב דרוך אחר המתרחש, ומצמיתה מבחינה אינטלקטואלית באופן שבו היא עוסקת בנושאיה. ובניגוד למאמט, המותח את צופיו עד הדקה האחרונה, אומר כבר בפתח הדברים: המחזה המצוין זוכה בהפקה הזו לגרסה ישראלית מצוינת כשלעצמה.

העלילה מתרחשת כולה בחדר ישיבות של משרד עורכי דין מצליח. בחדר הזה מתקבצים ארבעה, בהרכבים שונים: שלושה עורכי דין ולקוח אחד. שלושת עורכי הדין הם שני גברים ואישה אחת, שני שחורים ולבן אחד, שני שותפים וזוטרה אחת, שני מבוגרים וצעירה אחת, שני ותיקים ומנוסים במקצוע וחדשה אחת. וכל זה לגמרי לא מקרי או שולי, כפי שמתברר ככל שהעלילה מתפתחת, אלא משפיע על תפיסת המציאות המשתנה ועיצובה.

אל השלושה מבקש לחבור כלקוח גבר לבן מבוגר, עשיר וידוע, הנאשם באונס צעירה שחורה בבית מלון, הטוען כי מדובר היה ביחסים בהסכמה. ולמרות שהוא משוכנע כי הוכחת חפותו היא עניין טכני במהותו, הקשור בכסף ובמידת הערמומיות של פרקליטיו הנבחרים, הוא נאלץ להבין די מהר כי שאלות המגדר והגזע גם הן חלק מהמשוואה.

שני השותפים במשרד, ג'ק לוסון (בן החוק באנגלית) הלבן, והנרי בראון (חום באנגלית) השחור, מתלבטים מאוד אם כן או לא לקבל לידיהם את התיק, כי ברור גם להם שהשאלות שיישאלו - בקול או בתת המודע של המושבעים - בבית המשפט לא יגעו רק לעובדות ולא יעסקו רק בחפות מול אשמה, אלא יהיו שאלות של אפליה, תדמית, תפיסה ודעות קדומות. וכולן ימלאו תפקיד בהכרעת המושבעים, ומבחינתם - בסיכוי לנצח. והניצחון, חשוב להם לא פחות - ואולי גם יותר - מהאמת או מהעובדות.

הצלע השלישית במשרד, המתמחה השחורה, הצעירה, היפה והשאפתנית, היא זו שבעצם כופה על המשרד בדברים - לכאורה קטנים, לכאורה בתום לב - שהיא עושה, לקחת את התיק. יש לה, כך מתברר, מוח משפטי חריף אבל גם אג'נדה משלה, מונעת גם היא ממארג של אלמנטים שהם הרבה מעבר לשאלת חפותו או אשמתו של הלקוח במקרה האונס.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

הצפייה בהצגה דומה למסע ברכבת הרים - מסע מסחרר, מפחיד לעתים, משחרר לפרקים, מלא תפניות חדות ולא צפויות, נסיקות ונפילות, מתח וגם הנאה. התרגום של יוסף אלדרור מעולה, והשפה המאמטית קולחת, שנונה, עוקצנית, חדה, מתנצחת, מנצחת ומענגת גם בעברית. משה נאור ביים את המחזה שנשען על דיבורים בקצביות שהולמת מותחן - וכך נוצר מותחן בימתי אנושי-אינטלקטואלי סוחף.

והשחקנים - משכנעים כולם, מקיימים ביניהם את המתח ואת מאזן האימה המובנה במחזה, מצוינים כל אחד בתפקידו. שרון אלכסנדר כאיש הסבור כי הכול מגיע לו שמתפכח בעל כורחו, אסתר רדא כצעירה התמה לכאורה שמתגלה כמניפולטורית קרה, נורמן עיסא כהנרי המפוכח וגם הזועם, ורמי הויברגר כג'ק, הליברל שהוא בעצם סוג של ילד רע. כולם טובים, והויברגר טוב במיוחד, ומעורר אגב הופעתו שתי מחשבות: 1. שהוא שחקן מאמט טבעי (כלומר שהפנים עד דק את ההתנהלות ואת הדיבור הציני, המושחז, המהיר, המקוטע האופייני לגיבורי מאמט); 2. שהוא עורך דין מבוזבז, או לכל הפחות עורך דין מבוזבז מהסוג הטלוויזיוני-קולנועי.

שורה תחתונה: מחזה מעולה, תרגום מצוין, ביצוע נהדר; הצגה שמעוררת הרבה מחשבה ודיונים.

"גזע", תיאטרון חיפה. מאת: דיוויד מאמט; תרגום: יוסף אלדרור; בימוי: משה נאור; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: אורן דר; תאורה: חני ורדי; מוזיקה: רועי ירקוני. משתתפים: רמי הויברגר, נורמן עיסא, שרון אלכסנדר, אסתר רדא/נצנת מקונן. משך ההצגה: שעה ו-20 דקות

עוד על תיאטרון:

הסיפור שנהפך לרומן

לפעמים משאלות מתגשמות