הגיבור שרוצה להיות ילד

צילומים באדיבות הרשות השנייה 

דניאל יובל הוא גיבור מהחיים. הוא היה בן 11 כשיצא עם משפחתו לטיול בגולן, לראות שלג, ב-6 בפברואר 2010. בהר אביטל נפצעו דניאל ואחותו עמית מפיצוץ מוקש. כף רגלו של דניאל נקטעה במקום. בפתח סרטה התיעודי של תמי הראל "לרוץ", שישודר במוצאי שבת (16.11) בערוץ 10, משחזרים בני המשפחה את האירוע ואת תגובות הסביבה אחריו, מגלים פנים של משפחה חזקה ומאוחדת. דניאל מספר את הסיפור בגוף ראשון, בקריינות שלו, שאמנם מהדהדת לעתים באינטונציה - בדיוק את מה שהיא בעצם - חיבור סדור שהוא קורא, אבל מצד שני הדברים אותנטיים ומבטאים בדיוק את מה שהוא רוצה להגיד.

אחרי ששוחרר מבית החולים, הציב לעצמו דניאל שתי מטרות: "שאף ילד לא ייפצע יותר ממוקשים, ולחזור להיות הספורטאי שהייתי". סרטה של הראל עוקב אחרי פעילותו בשני המסלולים הללו, עם דגש עז על פעילותו למען פינוי מוקשים. דניאל מספר איך סייע להחתים עשרות אלפים על עצומה לפינוי מוקשים ואחר כך התגייס להעברת חוק בנושא בכנסת. הוא אף הוזמן לנאום במוסדות האו"ם בז'נבה, שם ריגש את הקהל עם סיפורו. בארגון הבינלאומי "שורשים לשלום" (Roots for Peace), שפועל לפינוי מוקשים, שמעו את סיפורו ועל פעילותו ומייסדת הארגון והמנהלת שלו, היידי קוהן, הגיעה לארץ, והסרט מתעד את ביקורה בבית המשפחה, ואת ביקורה ביחד עם דניאל אצל ראש הממשלה.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

רמי ברכה, שנפצע ממוקש במלחמת לבנון וגם רגלו נקטעה מתחת לברך (וגם ידו), הוא מעין מנטור לדניאל, ומאיר את השיקום מזווית אחרת: "להיפצע ממוקש זו טראומה לגוף ולנפש", מגדיר האיש שטלי, אמו של דניאל, אומרת שהכריזמה והאופטימיות שלו היו מקור עידוד גדול בעבורה. "אתה מיטלטל ומתרסק ונמצא במקום הכי נמוך שיש, וצריך משהו שיעזור לך לצאת והוא נמצא בתוכך". חבל שהסרט מתעכב פחות על הצד האישי הזה בסיפור של דניאל, שגבורתו בו לא פחותה מזו שהפגין בפעילותו הבוגרת והמסורה למען המטרה הגדולה של פינוי מוקשים.

הסרט מסתיים באוגוסט 2011, לקראת תום החופש הגדול ואחרי שובו של דניאל מהמסע בארצות הברית. "הגיע הזמן לנוח קצת, להפסיק להיות ילד גיבור שמציל את העולם, ולחזור להיות ילד שאוהב לעשות שטויות עם חברים שלו", הוא מסכם. "לחזור להיות דניאל יובל".

"לרוץ", ערוץ 10, מוצאי שבת, 16.11, 23:00. הפקה של הרשות השנייה. בימוי: תמי הראל; מפיקים: ליאורה לנדאו, ארז דן. צלם ראשי: שחר רזניק; צלמים נוספים: תומר שטיינברג, בועז מסיקה, נתי פרץ; תחקיר: רינה שתיל. אורך הסרט: 45 דקות